מבט על השלמות: הצצה אל שני חזונות אוטופיים בספרות המערבית
איתמר חנוני
איתמר חנוני, הוא תלמיד כיתה י"ב בכיתת מופ"ת בבי"ס גוונים, במועצה אזורית מנשה. השתתף בתוכנית אידיאה באוניברסיטת תל-אביב, המאפשרת לבני נוער בעלי זיקה לתחומים ההומניסטיים לחקור נושא בתחום זה, ולכתוב עבודה ברמה אקדמית. בעבודת המחקר שלו, "המקום המושלם? התפתחות הספרות האוטופית בעולם המערבי המודרני", חקר את הרעיונות האוטופיים והתפתחותם דרך ניתוח ספרים אוטופיים, ביניהם הספר "בידיים ריקות". בשנת 2024, זכה בפרס שהוענק בכנס שושני על עבודת מחקר מצטיינת במדעי הרוח.
מאמר זה עוסק במסורת הספרות האוטופית המערבית, המבקשת לתאר חברה בדיונית המתנהלת באופן הטוב ביותר. מסורת זו החלה את דרכה בתקופת הרנסנס, אך שורשיה נעוצים בכתבים פילוסופיים ופוליטיים מהעת העתיקה, ובמיתוסים דתיים העוסקים בעולמות אידיאליים. הסופרים האוטופיים מציגים בספריהם חזון לחברה חדשה המתוארת כאידיאלית. המאמר מציג הבחנה בין שני סוגים של חזונות אוטופיים: "חזון סגור" ו"חזון פתוח", ומציע קשר בין הלך הרוח החברתי בזמן שבו נכתב הספר האוטופי לבין סוג החזון שאותו הוא מציג.
מילות מפתח: אוטופיה, חזון אוטופי, ספרות פוליטית, ההיסטוריה של הרעיונות, יחסים בין ספרות לחברה.
מבוא
להורדת
המאמר
אם נביט לאחור אל ההיסטוריה האנושית, נגלה כי היא רצופה בניסיונות לתאר עולמות, אשר בתקופה המודרנית יוגדרו כעולמות אוטופיים, שבהם בני האדם חיים בשלווה, בשפע, ובסיפוק. נראה כי השאיפה לחיות חיים טובים יותר מאלו הקיימים במציאות, טבועה עמוק במין האנושי. עולמות אוטופיים נכחו במיתוסים דתיים בכל רחבי הגלובוס, החל מסיפורים מקראיים, כמו סיפורי גן העדן וימות המשיח, דרך מיתוס "תור הזהב" מהמיתולוגיה היוונית ועד האגדה הסינית על הר פנגלאי השמיימי, שבו אין מחסור או מכאובים. אך העיסוק בתיאור החברה האידיאלית לא נותר רק בידי אנשי הדת, אלא העסיק הוגים רבים לאורך ההיסטוריה, שבחנו את מאפיינה של חברה זו. הידוע והעתיק ביותר בתרבות המערבית הוא הפילוסוף היווני אפלטון (Plato) שבספרו "הפוליטיאה" מהמאה הרביעית לפני הספירה, הציג תוכנית ליצירת חברה הרמונית וצודקת.
"תור הזהב" מאת לוקאס קראנאך האב, גרמניה, 1530. [1]
הספרות האוטופית מספקת לקורא הצצה לחזון חברתי מסוים של המחבר, המציג מציאות טובה יותר מהנוכחית ללא הצורך לפרוס תיאוריה אמפירית מוכחת או דרך פעולה מעשית להגשמתו. העובדה שהספרות האוטופית מציגה עולם מתוקן, אך גם כזה שבהגדרתו רחוק מהמציאות הקיימת, מעלה סוגייה שבה עסקו הוגים רבים[2] לאורך ההיסטוריה המודרנית: מדוע בוחר הכותב בעל החזון לתאר עולם אידיאלי דמיוני ורחוק מהמציאות, וכיצד בחירה זו משרתת את חזונו לשיפור החברה?
מאמר זה מציע כלי אנליטי שדרכו ניתן לסווג את הדרכים המרכזיות שבהן עונים הסופרים האוטופיים לסוגיות הקשורות ליחס בין החזון האוטופי למציאות הקיימת: הבחנה בין "חזון אוטופי סגור"; חזון שבו מוצגת תבנית של חברה מושלמת שאליה צריך לשאוף להגיע, לבין "חזון אוטופי פתוח" (או דינמי); המציע לבחון בצורה ביקורתית ומורכבת יותר את החברה המושלמת ואת האידיאליים הקיימים בה ובכך להוביל להתפתחות חיובית הדרגתית. המאמר ינתח דוגמאות מתוך ספרים אוטופיים מתקופות שונות כדי לעסוק בחזונות אלו ובמטרתם, ויציע קשר בין הלך הרוח ההיסטורי שנכח בתקופה שבה נכתבו לבין בחירתו של הכותב בסוג חזון מסוים.
המסורת האוטופית והחזון האוטופי הסגור
המונח אוטופיה פרץ אל התודעה המערבית בתקופת הרנסנס, והוצג לראשונה בספרו של ההומניסט והפוליטיקאי האנגלי תומס מור ((More, משנת 1516, שנשא את אותו השם. מקורה של המילה בשפה היוונית העתיקה, שסקרנה כל כך את ההומניסטים. אלו החיו את הטקסטים היווניים והלטיניים והחלו להחזירם ללב התרבות המערבית לאחר תקופת ימי הביניים, החל מהמאה ה-15.[3] ה"אוטופיה" של מור, שבה מתוארים בפירוט רב חוקיה ומנהגיה של מדינת אי בדיונית וכביכול אידיאלית, שואבת השראה ברורה משתי מסורות בולטות מהעת העתיקה: ממסות פילוסופיות-פוליטיות כמו אלו של אפלטון ושל הפילוסוף הנוצרי אוגוסטינוס ((Augustinus, ומכתבים סאטיריים והיתוליים כמו אלו של הרטוריקן היווני לוקיאנוס (Lucian) והמחזאי היווני אריסטופנס (Aristophanes).[4] המשמעות הכפולה של המילה אוטופיה (Utopia), העשויה להתפרש כ"המקום הטוב" (Eu-topia) או כ"לא מקום" (Ou-topia), מתכתבת עם שילוב שתי המסורות העתיקות הללו. שם זה נבחר בידי מור כדי לרמוז כי למרות התיאורים המפורטים של החברה המושלמת המוצגת בספרו, שבה חיים כולם באחווה, שוויון מוחלט ורוחניות, היא אינה אלא ניסיון פוליטי דמיוני ועל כן יש לקחת את הרעיונות שהיא מציעה בעירבון מוגבל, במיוחד את אלו הכוללים את ביטול הרכוש והתחום הפרטי.[5]
ספרו של מור החל מעין מסורת אוטופית שצמחה והתפתחה מהמאה ה-16 ועד לימינו, וכללה ספרים רבים המתארים עולמות סוציו-פוליטיים שונים וטובים יותר מהנוכחיים, המופיעים כעיר, אי או מדינה בדיונית. הספרים האוטופיים, אשר לרוב נכתבו כספרי מסעות גדושים בתיאורים, מציעים לקורא מעין סיור מודרך בעולם המדומיין, משלטונו ותרבותו ועד לחיי המשפחה והפרט.[6] אחד מהמוטיבים המרכזיים במסורת האוטופית, המלווה אותה עוד מספרו של מור (ושאוב גם הוא מהמסורת העתיקה), הוא העיסוק בדילמה שבין חיי העיון האידיאליים לבין חיי המעשה הפרקטיים (בלטינית: Vita Contemplativa אל מול Vita Activa). הסופרים המציגים תמונה של חברה אוטופית צריכים גם להסדיר אל מול הקורא את תפקידה של אותה חברה אידיאלית במציאות הפגומה הנוכחית; האם תפקידה לספק הצעה מוחשית לשינויים חברתיים (חזון סגור) או שעליה להישאר בגדר ניסוי חברתי בדיוני שנועד לבחון את המציאות אך לא מעבר לכך (חזון פתוח)?
חריטת עץ המתארת את מפת האי אוטופיה האידיאלי, מאת אמברוזיוס הולביין (Holbein). נוספה למהדורה של הספר בהוצאת פרובן (Frobenius) בבאזל, 1518. [7]
ההבחנה שמבצע מאמר זה בין החזונות, מתיישבת במובן מסוים עם שתי הגישות שהציג הפילוסוף הפוליטי וההיסטוריון הבריטי ישעיה ברלין (Berlin) כלפי המחשבה האוטופית. הוא בחן את ההיסטוריה של הרעיונות הפילוסופיים והפוליטיים המובילים במערב מהעת העתיקה ועד המאה ה-20 רצופת המלחמות. הגישה הראשונה שתיאר ברלין נכחה בזרם הפילוסופי המרכזי במהלך רוב ההיסטוריה המודרנית, והיא מתבססת על רעיון האידיאל האפלטוני המאמין כי לכל סוגיה תשובה רציונלית אחת, המיוצגת בדמות האידיאה. לכן, גם לשאלת החברה האידיאלית קיימת תשובה שכזו. בהתבסס על גישה זו, נוצרו אוטופיות המתחקות אחר מאמציו של אפלטון לתאר חברה הרמונית דרך ניסיונות פוליטיים שונים.[8] אוטופיות אלו מציגות "חזון סגור" וסטטי של עולם טוב, בעל מסגרת ברורה וקווים מוגדרים, שניתן לקחת ממנו השראה, להסתכל עליו בהערצה ולשאוף להביאו אל עולמנו.
במאה ה-19, שנחשבה בעיני רבים לתור הזהב של הספרות האוטופית, אוטופיות אלו נתפסו בידי הוגים רבים כבעלות תפקיד חשוב בקידום שינויים חברתיים מהפכניים. הפילוסוף המרקסיסטי יליד המאה ה-19 ארנסט בלוך (Bloch) טען כי כדי להוביל שינוי משמעותי, לנגד עיניו של המהפכן צריכה להיות מטרה אוטופית שהוא יכול לראות ולחוש את הכמיהה אליה. ספרים אוטופיים אלו, שניסו ליזום מהפכה, שאפו להציג עולם אנושי אידיאלי שהקורא יוכל לראות בדמיונו.[9] כותבים סוציאליסטים רבים האמינו ביכולות של רעיונותיהם החברתיים לשמש קו מנחה אוניברסלי לחברה חדשה וטובה יותר.[10] אמונה זו התחזקה בעקבות מספר אירועים שהתרחשו בסופה של המאה ה-18, כמהפכה האמריקאית והמהפכה הצרפתית אשר העמיקו את התפיסה שבכוחם של המדע והרציונליות לקדם את העולם אל עבר הטוב.
בשלהי המאה ה-19, סופרים ופעילים סוציאליסטים, כגון המעצב הבריטי ויליאם מוריס ((Morris והעיתונאי האמריקאי אדוארד בלאמי (Bellamy), השתמשו בספרות האוטופית כדי לתאר את העולם הטוב שייווצר לאחר נפילת ההיררכיה המעמדית הקיימת, במטרה להשפיע על דעת הקהל. כך אומר ויליאם גסט, גיבור הספר האוטופי "חדשות משום מקום או עידן של מנוחה" (News from Nowhere or An Epoch of Rest) של מוריס משנת 1891:
"ואם אחרים יוכלו לראות זאת כפי שאני ראיתי זאת [את האוטופיה], אזי הדבר ייקרא חזון ולא חלום"[11]
ההבדל ששירטט מוריס בין החלום (Dream) לחזון (Vision), נועד להציג לקורא בן המאה ה-19 את ההבדל בין עולם החלומות הקסום והאידיאלי שהוא הכיר מהספרות הפופולארית של זמנו (כמו למשל בחלומה של אליס ב"אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול הלוא הוא צ'ארלס דודג'סון (Dodgson) לבין דבר מה המוצג לנגד עיניו, המוחשי. נקודה זו ממחישה את מטרתו של הספר האוטופי בעל "החזון הסגור", להפוך את החלום הטוב לכזה שהקורא מסוגל לדמיין בעולמו האמיתי. ההבנה שלרגשות תפקיד משמעותי בביסוס כוחו של החזון האוטופי בולטת במיוחד בספרים בעלי "חזון אוטופי סגור". ואכן, במהלך הספר שם מוריס דגש על הרגש ככוח המניע את המהפכה; הוא ראה את העולם האוטופי הבדיוני ככזה שנועד להדליק את התשוקה בקרב הציבור ולגרום לו לפעול אקטיבית למען השינוי.
כך מסבירה זאת דמות מספרו:
"אנו יכולים עכשיו לראות שהכוח המניע העיקרי לשינוי היה הגעגוע לחופש ולשוויון, רגש שהוא די דומה, אם תרצה, לתשוקתו הבלתי הגיונית של האוהב."[12]
הכניסה לאחוזת קלמסקוט בה התגורר ויליאם מוריס המתוארת גם בספרו חדשות משום מקום או עידן של מנוחה. כריכת הספר בעיצובו ויליאם מוריס, הוצאת קלמסקוט, 1893.[13]
החזון האוטופי הפתוח
הגישה השנייה שתיאר ברלין, שהחלה להתפתח בתקופה המודרנית וברנסנס, גורסת כי אין פתרון לשאלת החברה המושלמת, לא מבחינה מעשית, וחשוב מכך, לא מבחינה רעיונית. גישה זו נשענת על התובנה שבני אדם שונים מחזיקים בערכים וברצונות שונים, אשר אינם תמיד נמצאים בהלימה. לכן, אף חברה לא תוכל להביא להרמוניה מוחלטת בין כל יושביה.[14] הבנה זו, הקשורה לתהליכים היסטוריים ומגמות חברתיות, היא היוצרת ספרים אוטופיים בעלי "חזון פתוח", חזון הדוגל בהתקדמות והתפתחות במקום שלמות. הם מציגים חברה המתיימרת להיות אידיאלית, ואף עשויה להיתפס ככזו במהלך הספר, אך יש בה בעיות מהותיות הנובעות מאותה אי הלימה. סופרים אלו משתמשים באוטופיה כדי לאתגר את המציאות הקיימת, אך גם כדי להעביר את המסר כי לא ניתן, ולא צריך, לנסות להגיע לשלמות חברתית. במקום זאת, ניתן ללמוד ולהתפתח מהמפגש עם חברות שונות.[15] סופרים אלו נוטים להשתמש באמצעים בדיוניים וסאטיריים כדי להרחיק את החברה החדשה מזו המוכרת לקורא, ובכך להגביר את תחושת החקר של התרבות הזרה.
דוגמה בולטת ומוכרת לכך ניתן למצוא בספר המסעות הסאטירי "מסעות גוליבר" (Travels into the Remote Nations of the World, in Four Part, by Lemuel Gulliver), מאת ג'ונתן סוויפט (Swift), ושפורסם בשנת 1726. בהתחזותו ליומן מסע אמיתי, בנה סוויפט סאטירה שהצליחה לגעת במגוון רחב של דמויות ורעיונות בתרבות ובפוליטיקה האנגלית של זמנה. זאת, על גבו של ז'אנר סיפורי המסעות שהיה נפוץ במאה ה-18, ואשר אפיין גם את המסורת האוטופית. סיפורי המסעות נתנו ביטוי לשאיפה האירופאית של התקופה לפגוש ולחקור את הזר, הקשורה גם בהתפתחות הקולוניאליזם והמפגש עם העולם הלא-מערבי באמריקה, אפריקה ואסיה. סוויפט השתמש בשאיפה זו ובציפייה של הקורא האנגלי המצוי לפגוש עולמות מרוחקים ואקזוטיים, כדי להציב בפניו מראה החושפת את פגמיה של החברה והתרבות האירופאית המוכרת לו. הדבר נעשה דרך מפגשיו של גוליבר עם אנשים ויצורים מקהילות נידחות ברחבי הגלובוס, שהשונות שלהם מובלטת ומוקצנת בזכות השימוש של סוויפט בפרודיה ובבדיון.[16]
בחלקו הרביעי של הספר, "ארץ ההוינהנמים", מוצגת ביקורת נוקבת כלפי הלך הרוח האוטופי של הנאורות, על פיה יש להאמין כי בכוחם של המדע וההיגיון להביא את החברה לכדי שלמות, דרך עולמם המושלם והמבודד של הסוסים הרציונליים. בחלק זה לעג סוויפט לחזון הנאורות והסביר כי החיים על פי האידיאלים הנאורים מובילים לחברה חסרת רגש, חילוקי דעות או רחמים. בסיומו של הספר, ולאחר הביקורת הקשה שהטיח סוויפט כלפי המין האנושי (לא סתם הוא כונה מיזנתרופ בידי מבקריו),[17] מציג גוליבר את מטרתו בצורה הממחישה את מטרתו של החזון האוטופי הפתוח, לא להציג אוטופיה אשר אחריה יש להתחקות בקנאות, אלא כזו שתשפר את בני האדם:
"לנו, הנוסעים לארצות רחוקות [...], קל לבדות מן הלב תיאורים של חיות מופלאות בים וביבשה. אך המטרה שצריכה לעמוד לנגד הנוסע היא לשפר את בני האדם, להוסיף להם דעת ולחדד את שכלם באמצעות דוגמאות מארצות הניכר, לטוב ולרע."[18]
ההוינהנמים הנעלים לצד היאהואים הנחותים בחלקו הרביעי של מסעות גוליבר. איור מאת האמן הצרפתי ז'אן גרנדוויל (Grandville). [19]
אם כך, "החזון האוטופי הפתוח", כמו זה המוצע ב"מסעות גוליבר", מהווה תגובה להלכי רוח אוטופיים "סגורים", ומציע גישה המכירה במורכבות האנושית המונעת הגעה לשלמות, אבל לא מונעת תהליך של למידה והתפתחות דרך הסתכלות בעולמות שונים ומופלאים.
לאחר פרסום ספרו של סוויפט, התאפיינו ספרי הז'אנר במאה ה-19 ב"אוטופיות סוציאליסטיות" אשר פינו את דרכן לדיסטופיות פסימיות במאה ה-20. באותה העת, הציעה הסופרת האמריקאית זוכת הפרסים אורסולה לה גווין (Le Guin), בספרה האוטופי "בידיים ריקות" (The Dispossessed) משנת 1974, חזון אוטופי דינמי ופתוח המאמין בכוחה של האוטופיה לעורר תקווה לשינוי חיובי. במאה ה-20, לאחר שתי מלחמות העולם וכישלונה של המהפכה הקומוניסטית, איבד העולם המערבי מן התקווה שתלו הוגי הנאורות והסוציאליסטים המהפכניים במחשבה האנושית ובטכנולוגיה שיביאו אותנו אל עולם טוב יותר. העלייה בכתיבה הדיסטופית בתקופה זו, שהזהירה מפני המהירות שבה חזון אוטופי מושך לעין עשוי להוביל לדיכוי ולטוטליטריזם, קשורה קשר הדוק להתרחקות מהרעיונות האוטופיים ומהעיסוק בשלמות. כמו כותבים רבים באותה תקופה, גם לה גווין אימצה גישה זו והביעה ביקורת חריפה על רעיונות טוטליטריים ועל הניסיון להביא לשלמות סטטית, אך גם חרגה ממנה בכך שלא התעלמה מהכוח שיש לרעיונות האוטופיים לעורר רגשות תקווה ויוזמה ולהוביל לשינוי חברתי חיובי.
בספר "בידיים ריקות", המתואר בכותרת המשנה כ"אוטופיה עמומה", השתמשה לה גווין בז'אנר המדע הבדיוני, שהפך לכלי פופולארי במאה ה-20 כדי לבטא ספקולציות חברתיות ופוליטיות וכדי להציע כי עלינו לחיות בתהליך של התפתחות דיאלקטית דרך למידה מהאחר, מהזר (ובמקרה של ספר זה, מכוכב אחר לחלוטין). לה גווין דחקה בנו לשבור את הנורמות הקיימות בחברה ולא לחשוש לקדם רעיונות שעשויים להיראות אוטופיים, כל עוד אנו מודעים לכך שהם אינם מוחלטים וממשיכים לחשוב בביקורתיות. כך אומרת הדמות הראשית בסוף הספר:
"זאת היית מטרתנו מלכתחילה [...] לטלטל את הדברים, לבחוש בקלחת, לשבור כמה הרגלים, להניע את הבריות לשאול שאלות."[20]
למרות ההבדל בסגנון הכתיבה שלהם (ספר מסעות סאטירי מול ספר מדע בדיוני עלילתי), המסר של סוויפט ושל לה גווין דומה: באמצעות העולם האוטופי הם הציעו "חזון פתוח" של התפתחות אישית ושיפור בני האדם דרך הבחינה של החברה הקיימת ושל זו הבדיונית, האוטופית, מזוויות שונות. גישה זו הפכה בולטת בקרב הוגים שונים, במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, שאיתם עשויים להזדהות אותם כותבים בעלי "חזון פתוח". אחד מהבולטים שבהם, הוא הפילוסוף האוסטרי קרל פופר (Popper), אשר הביע התנגדות עזה למהפכות רדיקליות בעלות מאפיינים אוטופיים והציע לקיים במקומן תהליך אינסופי של ניסוי ולמידה, כזה שישפר את החברה בהדרגה במקום להגיע למצב קבוע.[21] ואכן, נראה כי הכותב בעל "החזון הפתוח" אינו מנסה להטיף לקורא לאמץ את חוקיה של החברה האוטופית, אלא שם דגש על תהליך הבחינה הביקורתית של החברה הקיימת ושל התפיסה האוטופית שלה.
סיכום
שני החזונות שהוצגו במאמר זה מבטאים גישות שונות שדרכן ניתן לבחון את המסורת האוטופית ומטרותיה: דרך "החזון הסגור", שאפיין סופרים שהושפעו מהלכי רוח מהפכניים, למשל בתקופת המהפכה התעשייתית שבה נדמה שהשינוי קרב, והשתמשו ברעיונות האוטופיים וברגשות שהם מעוררים בשביל להניע שינוי חברתי עמוק ולקדם ערכים בהם האמינו; ודרך "החזון הפתוח", שאפיין סופרים שפעלו בתגובה למהפכה מסוימת ולתפיסה האוטופית בת זמנם, למשל כמו במאה ה-20 בה נחשבה המסורת האוטופית למסוכנת ומאיימת, והשתמשו ברעיונות האוטופיים כדי לעודד חקר תרבותי אשר יוביל לשיפור החברה ולהתפתחות הדרגתית.
הסקירה של החזונות האוטופיים השונים מאפשרת להבין בצורה טובה יותר את המטרות והרעיונות החברתיים שעמדו לנגד עיניהם של הסופרים האוטופיים לאורך ההיסטוריה, ואת הדרכים השונות שבהן ניתן להתייחס לעולמות המושלם שתיארו. סוגי החזונות האוטופיים השונים מביאים לידי ביטוי מאבקים של רדיקליות מול הדרגתיות, אופטימיות מול פסימיות ועוד, הממשיכים להעסיק את המין האנושי עד היום.
מראי מקום
[1] Lucas Cranach the Elder, The Golden Age, 1530, oil on pine wood, 73 × 103 cm, National Museum of Art, Architecture and Design, Oslo, accessed October 12, 2025, https://www.nasjonalmuseet.no/en/collection/object/NG.M.00519.
[2] בהם ניתן למנות שמות כמו ארנסט בלוך (Bloch), מיכאיל בכטין, פול ריקר (Ricoeur), פרידריך אנגלס (Engels), קרל מנהיים (Mannheim) ורבים נוספים.
[3] James Hankins, "Humanism, Scholasticism, and Renaissance Philosophy," in The Cambridge Companion to Renaissance Philosophy (Cambridge: Cambridge University Press, 2007), 31–32.
[4] Frank E. Manuel & Fritzie P. Manuel, "The Golden Age of Kronos," in Utopian Thought in the Western World (Cambridge, MA and London, England: Harvard University Press, 1979), 66.
[5] James C. Davis, "Thomas More’s Utopia: Sources, legacy, and interpretation," in The Cambridge Companion to Utopian Literature, edited by G. Claeys (Cambridge: Cambridge University Press, 2010), 29.
[6] Joe P. L. Davidson, "Looking laterally: The literary utopia and the task of critical social theory," Current Sociology 69, no. 7 (2021): 1072.
[7] Ambrosius Holbein, map of the island of Utopia, woodcut illustration, in Thomas More, Utopia, Basel: Johann Froben, 1518, Royal Collection Trust, Windsor Castle, RCIN 1086970, accessed October 12, 2025, https://www.rct.uk/collection/1086970/utopia.
[8] Isaiah Berlin, The Crooked Timber of Humanity: Chapters in the History of Ideas, 2nd ed (Princeton: Princeton University Press, 2013), 6.
[9] ארנסט בלוך, "חשיבותה של האוטופיה," תרגום דוד ארן, בתוך אוטופיות: אנתולוגיה, בעריכת אברהם יסעור ונגה וולף (תל אביב: רסלינג, 2011), 230.
[10] Kenneth M. Roemer, "Paradise Transformed: Varieties of Nineteenth-Century Utopias," in The Cambridge Companion to Utopian Literature, 79.
[11] ויליאם מוריס, חדשות משום מקום או עידן של מנוחה, בתרגום משה אלחנתי (תל אביב: רסלינג, 2015), 297.
[12] שם, 170-171.
[13] William Morris, frontispiece and title page for News from Nowhere, or An Epoch of Rest: Being Some Chapters from a Utopian Romance (Hammersmith: Kelmscott Press, 1893), William Morris Gallery, London, accessed October 12, 2025, https://wmgallery.org.uk/object/news-from-nowhere-or-an-epoch-of-rest-being-some-chapters-from-a-utopian-romance/.
[14] Isaiah Berlin, The Crooked Timber of Humanity, 17-20.
[15] מיכאיל בכטין, צורות הזמן והכרונוטופ ברומן: מסה על פואטיקה היסטורית, בתרגום דינה מרקון (שוהם: דביר, 2007), 7.
[16] דוד פישלוב, "מסע קריאה משעשע ומטלטל במסעות גוליבר," בתוך מסעות גוליבר, מאת ג'ונתן סוויפט, בתרגום, יותם בנשלום (ירושלים: כרמל, 2022), 399.
[17] Kathleen Williams, Jonathan Swift The Critical Heritage (London and New York: Routledge, 1995), 2–3.
[18] סוויפט, מסעות גוליבר, 277–282.
[19] J. J. Grandville (Jean Ignace Isidore Gérard), illustration from Jonathan Swift, Voyages de Gulliver (Paris: Furne, 1838), 166.
[20] אורסולה ק' לה גווין, בידיים ריקות, בתרגום עמנואל לוטם (חיפה: מובי דיק, 2015), 407.
[21] יחיאל גלבוע, קרל פופר והפילוסופיה של האמצע (תל אביב: רסלינג, 2022), 59.
ביבליוגרפיה
מקורות ראשוניים
לה גווין, אורסולה ק. בידיים ריקות. תרגום עמנואל לוטם. חיפה: מובי דיק, 2015.
מוריס, ויליאם. חדשות משום מקום או עידן של מנוחה. תרגום משה אלחנתי. תל אביב: רסלינג, 2015.
סוויפט, ג'ונתן. מסעות גוליבר. תרגום יותם בנשלום. ירושלים: כרמל, 2022.
Cranach, Lucas, the Elder. The Golden Age. 1530. Oil on pine wood, 73 × 103 cm. National Museum of Art, Architecture and Design, Oslo. Accessed October 12, 2025. https://www.nasjonalmuseet.no/en/collection/object/NG.M.00519.
Grandville, J. J. (Jean Ignace Isidore Gérard). Illustration. In Jonathan Swift, Voyages de Gulliver. Paris: Furne, 1838.
Holbein, Ambrosius. Map of the island of Utopia. Woodcut illustration. In Thomas More, Utopia. Basel: Johann Froben, 1518. Royal Collection Trust, Windsor Castle. RCIN 1086970. Accessed October 12, 2025. https://www.rct.uk/collection/1086970/utopia.
Morris, William. Frontispiece and title page for News from Nowhere, or An Epoch of Rest: Being Some Chapters from a Utopian Romance. Hammersmith: Kelmscott Press, 1893. William Morris Gallery, London. Accessed October 12, 2025. https://wmgallery.org.uk/object/news-from-nowhere-or-an-epoch-of-rest-being-some-chapters-from-a-utopian-romance/.
מקורות משניים
בכטין, מיכאיל. צורות הזמן והכרונוטופ ברומן : מסה על פואטיקה היסטורית. תרגום דינה מרקון. שוהם: דביר, 2007.
בלוך, ארנסט. "חשיבותה של האוטופיה." תרגום דוד ארן. בתוך אוטופיות: אנתולוגיה, בעריכת אברהם יסעור ונגה וולף. תל אביב: רסלינג, 2011.
גלבוע, יחיאל. קרל פופר והפילוסופיה של האמצע. תל אביב: רסלינג, 2022.
פישלוב, דוד. "מסע קריאה משעשע ומטלטל במסעות גוליבר." בתוך מסעות גוליבר, מאת ג'ונתן סוויפט, תרגום יותם בנשלום. ירושלים: כרמל, 2022.
Berlin, Isaiah. "The Decline of Utopian Ideas in the West." In The Crooked Timber of Humanity: Chapters in the History of Ideas. 2nd ed. Princeton: Princeton University Press, 2013, 21–50.
Berlin, Isaiah. "The Pursuit of the Ideal." In The Crooked Timber of Humanity: Chapters in the History of Ideas. 2nd ed. Princeton: Princeton University Press, 2013, 1–20.
Davidson, Joe P. L. "Looking laterally: The literary utopia and the task of critical social theory." Current Sociology 69, no. 7 (2021): 1069–1084.
Davis, James C. "Thomas More’s Utopia: Sources, legacy, and interpretation." In The Cambridge Companion to Utopian Literature, edited by Gregory Claeys. Cambridge: Cambridge University Press, 2010, 28–50.
Hankins, James. "Humanism, Scholasticism, and Renaissance Philosophy." In The Cambridge Companion to Renaissance Philosophy, edited by James Hankins. Cambridge: Cambridge University Press, 2007, 30–48.
Manuel, Frank E. & Manuel, Frizie P. "The Golden Age of Kronos." In Utopian Thought in the Western World. Cambridge, MA and London, England: Harvard University Press, 1979, 64–92. https://doi.org/10.4159/9780674040564-004.
Roemer, Kenneth M. "Paradise Transformed: Varieties of Nineteenth-Century Utopias." In The Cambridge Companion to Utopian Literature, edited by Gregory Claeys. Cambridge: Cambridge University Press, 2010, 79–106.
Williams, Kathleen. "Introduction." In Jonathan Swift The Critical Heritage, edited by Williams Kathleen. London and New York: Routledge, 1995, 11–40.