השיח' האדום מאת עבּאס בּייצ'ון - الشيخ الأحمر لعباس بيضون:
רומן על דת, זהות, אהבה, תשוקה וגוף תחת כובד המסורת |
הוצאה: דאר אל-שורוק | שנת פרסום: 2024 | מספר עמודים: 126
מונה ג'אבר
מונה היא סטודנטית לתואר שני בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ובוגרת תואר ראשון בחוג בהצטיינות יתרה. בנוסף, למדה תואר ראשון בהוראת השפה האנגלית בתוכנית "מצוינים להוראה", בית ברל. עבדה כמורה והשלימה מסלול תואר שני בטכנולוגיות למידה בהאוניברסיטה הפתוחה. תחום העניין שלה הוא היסטוריה של רגשות וסופיות במזרח התיכון במאות ה-18 וה-19.
ל הורדת
המאמר
עלילתו של הרומן "השיח' האדום" מתרחשת בלבנון של סוף התקופה העות'מאנית, כאשר מודרניזציה מואצת שינתה את פני המדינה והחברה, בעיקר על-ידי רפורמות וחידושים (המכונה בספרות המחקר בשם תקופת התנט'ימאת). בתי הספר המודרניים, העיתונות וקשרי מסחר עם שווקים עולמיים, ערערו על נורמות מסורתיות, ויצרו מתח מתמשך בין ישן לחדש. בתוך קונטקסט זה הציב עבּאס בּייצ'ון את דמויותיו, כאשר הרומן מבטא השתקפות של הקונפליקטים העמוקים עימם התמודדה החברה השיעית בלבנון באותה תקופה. חיבור זה יתמקד במספר סוגיות העולות מספרו של בּייצ'ון, ביניהן זהויות דתיות-עדתיות, קשרי משפחה, גוף, מגדר, חומר, ורגשות, כעדשה דרכה ניתן להבין את המתח בין מסורת לחדשנות.
הקדמה על המחבר ועל הרומן
המשורר, הסופר והעיתונאי לבנוני, עבּאס בּייצ'ון, נולד בעיר צור בשנת 1945, ונחשב לאחד ממשוררי הפרוזה הבולטים בשירה הערבית המודרנית, בעיקר מסוף המאה ה-20 ועד תחילת המאה ה-21. הוא לא הסתפק ביצירה שירית בלבד, אלא עסק גם בכתיבת רומנים ועיתונאות, כאשר שפתו הספרותית נשארה פיוטית, מהורהרת ונשענת על זיכרון אישי וקולקטיבי לבנוני, והתבוננות עמוקה. הרומן "השיח' האדום" אינו רק סיפור עלילתי המספר על חייו של איש דת, אלא גם שחזור חיי הסופר, ילדותו וסביבתו בדרום לבנון, בהשראת דמות סבו השיעי, שחי בכפר ג'בּאע ונפטר ב-1951.
הרומן עוקב אחר חייו של השיח' עבּד אל-חוסיין, שיח' שיעי מהכפר ג'בּאע שבהר השיעי ג'בּל עאמל בלבנון. הוא נסע ללמוד בעיר נג'ף שבעיראק לימודי דת ולקבל הסמכה דתית, וחזר לביתו כשברשותו השקפת עולם פילוסופית, שהושפעה מאבּן רושד, אבּן ערבּי, אל-ע'זאלי והלוגיקה האריסטוטלית.[1] הרקע הדתי-פילוסופי שלו מציב אותו בין שני עולמות: בין המסורת הדתית השיעית לבין החשיבה הרציונלית והליברלית, קונפליקט פנימי שאינו מרפה ממנו, וחודר גם לחייו האישיים והמשפחתיים.
כריכת הרומן "השיח' האדום".[2]
זהות דתית ועדתית
המתח בין המסורת הדתית לבין החשיבה הרציונלית מושך סביבו צעירים מהכפר, המרותקים מהשיח הפילוסופי שהוא מוביל ורואים בו איש דת יוצא דופן. הערצתם באה לידי ביטוי בכינוי שהעניקו לו, "השיח' האדום", כינוי המסמן את תפיסתם אותו כאיש דת יוצא מן הכלל בשל רעיונותיו השונים והמערערים את השיח המסורתי. אולם, מבחינתו של השיח', הפילוסופיה לא היוותה עבורו תחליף לאמונה, אלא חיזקה את אחיזתו במסורת. הפער בין פרשנות הצעירים לבין עולמו הפנימי יצר אצלו בלבול עמוק. שיא הקרע מגיע בדיאלוג טעון עם חברו העיראקי שהגיע לבקרו מנג'ף, ואשר הביע רעיונות שהשיח' פירש ככפירה. המפגש הזה טלטל אותו, וגרם לו לבחון מחדש את זהותו הדתית, מתוך ניסיון לגבש לעצמו עמדה ברורה בתוך הסבך הרעיוני שהוא עצמו היה שותף לו.
אחת ההשלכות של הקרע הזה מתבטאת גם ביחסו של השיח' לרצון בהנהגה ובכוח. בתוך בלבולו וזהותו המתערערת, הוא מתחיל לשקול אפשרות ליטול לעצמו תפקיד של סמכות, לא רק כמנהיג רוחני, אלא כראש שבט, בעל עוצמה והשפעה. זהו מימד נוסף בקונפליקט הפנימי שלו, שכן אהבתו לדת ולפילוסופיה אינה מתיישבת עם כמיהה לשלטון, תכונה שלא אפיינה אותו בעבר. המתח הזה, בין רעיונות נעלים לבין השאיפה לכוח חברתי, מחריף את הקרע הפנימי של הדמות, ומציב אותה בעמדה של חיפוש נואש אחר זהות ועמדה ברורה.
הבדלים עדתיים ויחסי כוח בין-עדתיים מקבלים מקום משמעותי ברומן: השיח' לא רוצה שבתו, אמנה, תינשא לבן דודתה הסוני, אך אינו מתנגד לכך בגלוי, ביטוי למתח בין שמירה על גבולות עדתיים לבין קבלה פאסיבית של מציאות מורכבת. במקביל, אביו של בן הדודה, ממוצא טורקי וסוני, מגלה יחס מתנשא כלפי השיח', בשל היותו ערבי ושיעי. כך נחשף הממד הטעון של זהות עדתית, שבו מוצא, דת ומעמד חברתי שזורים זה בזה ומשפיעים על הקשרים האישיים, סוגיה הממשיכה להיות רלוונטית בלבנון עד היום.[3]
משפחה
העלילה מתמקדת בחיי המשפחה של השיח' עבּד אל-חוסיין בכפר ג'בּאע, לאחר שובו לעיירתו בלוויית אשתו העיראקית, ח'דיג'ה, ילדיהם, אמנה וזייד, ואחותה הגרושה של אישתו, עאסמה. ח'דיג'ה, חולה בסוכרת, מחלה שלא היה לה טיפול יעיל בתקופה הנדונה. מצבה הבריאותי גורם לה להיעדר כמעט לחלוטין מניהול הבית ומהחיים החברתיים, והאחריות עוברת לאחותה המגדלת את הילדים ומנהלת את משק הבית. בתוך מסגרת משפחתית זו, השיח' נישא בנישואי מותעה (נישואים זמניים) לנשים רבות מחוץ לביתו, במיוחד לאלמנות וגרושות. מבחינתו, מדובר בחובה דתית ומוסרית: "לחסן" את האישה מפני חטא.[4] אך אופן הביצוע, פנייה ישירה לאישה, ללא עדים או טקס פומבי, מעלה שאלות על הגבול בין היתר הלכתי לבין ניאוף מוסרי. קשרים אלו נשארים פרטיים ולעיתים רגעיים, ומעניקים לרומן רובד של מורכבות מוסרית. מנגד, דמותה של ח'דיג'ה עצמה נותרת שטחית יחסית: היא מתוארת בעיקר כחולה, שקטה וסבלנית, ללא הצצה לעולמה הפנימי או לעמדתה כלפי "בגידותיו" של בעלה. היעדר הקול שלה ושל נשים נוספות מדגיש את בחירתו של בּייצ'ון להתמקד בעולמות הפנימיים של דמויות מסוימות בלבד, תוך החמצת פוטנציאל רגשי ורעיוני להעמקת הרומן. יתרה מכך, בשלב מסוים ברומן דמויות נוספות מופיעות בפתאומיות ללא הכנה מוקדמת וללא מעורבות ממשית בעלילה, כמו בת בשם פאטמה וילדים אחרים לשיח', והקורא אינו יודע אם הם ילדיו מח'דיג'ה או מנשים אחרות.
גוף ומגדר
הרומן מתאר בפרוטרוט את המנהגים החברתיים של השיעים בתקופה זו, ובמיוחד את היחס לניקיון אישי והופעה חיצונית. באותה עת, כפי ש בּייצ'ון הסביר בראיון שנערך עימו,[5] שיח' שנראה נקי ומטופח נחשב למי שמתנכר לדמות המסורתית של איש הדת, ולעיתים אף כמי שמזלזל בקדושת תפקידו. רחצה בסבון ריחני, במיוחד בקרב נשים, נתפסה כסימן לפינוק מיותר ואף להידרדרות מוסרית.
על רקע זה, חדר הרחצה ברומן מקבל משמעות סימבולית עשירה. עבור אמנה, בתו של השיח', הוא הופך למרחב של חירות אישית: היא מבריחה בסתר סבון ריחני ומתרחצת בו מבלי שדודתה עאסמה תבחין. פעולה זו אינה רק גילוי של עצמאות אישית ושל התחברות מחודשת לגופה ולנשיותה, אלא גם אקט של מרד שקט במוסכמות. עבור השיח', הרחצה מגלמת פעולה הפוכה, בריחה ולא גילוי. בשיאו של טקס פומבי שנועד לחגוג את מינויו למנהיג דתי, הוא נסוג לחדר הרחצה, מתפשט מבגדיו ובעצם גם ממעמדו. עירומו משדר רצון להשליך מעליו את הכובד הסמלי של הגלימה ואת עול הציפיות הציבוריות.
שני המקרים הללו מדגימים כיצד הרחצה, במובנה הפיזי והסימבולי, משמשת כלי לחשיפה ספרותית עמוקה: הגוף נחשף, והנפש בעקבותיו. זהו מרחב שבו הדמויות מתנתקות מפיקוח החברה ומהתכתיבים הדתיים, ומאפשרות לעצמן לחוות רגעים של כנות, פגיעות וחירות.
חומר
אחד מההיבטים המרשימים ברומן הוא האופן שבו בּייצ'ון משתמש בפרטים חומריים, כגון סבון ריחני, כסמלים לשינויים חברתיים ותרבותיים. היחס לניקיון אישי ולהופעה חיצונית משמש מדד ברור למעבר מחברה מסורתית לעולם המושפע מנורמות מודרניות. כפי שהוסבר בתחילת העלילה, ניקיון חיצוני מוקפד, נתפס כהפגנת פינוק ואף כסטייה מנורמות מוסריות. עם הזמן, ניכרת חדירה הדרגתית של נורמות חדשות: השיח' מתחיל לנעול נעליים במקום ללכת יחף, האורחים בבית מפסיקים להפיץ ריח זיעה, ועאסמה מבחינה בשינויים הללו כסימנים להתקרבות אל ערכי הניקיון המודרניים. כך הופכים פריטים יומיומיים, כמו סבון, נעליים, או ריח הגוף, לכלי ספרותי הממחיש כיצד רעיונות המודרנה חודרים גם למרחבים המסורתיים ביותר. החומר, במובן זה, הוא לא רק תיאור רקע, אלא ביטוי לשינוי תרבותי.
רגשות
הרומן מצטיין בהעמקה פסיכולוגית דרך דיאלוגים פנימיים, כאשר הדמויות מבטאות את עצמן בעיקר במחשבות ולא בקול רם. הדבר מאפשר לקורא הצצה נדירה לעולמן הפנימי, גם כאשר מדובר ברגשות שנחשבים אסורים או מביכים. אמנה, בתו של השיח', חווה אהבה עזה לבן דודתה, עבּד אל-מג'יד, חייל בצבא העות'מאני. אהבתם נקטעת בפתאומיות כאשר עבּד אל-מג'יד מת ממחלה קשה לפני שנישאו. לאחר מותו, עולה ההצעה לשדך אותה לאחיו, אמין. הצעה הנחשבת לנורמה חברתית מקובלת, אך היא חווה זאת כבגידה בזיכרון אהבתה הראשונה. אמין עצמו קרוע בין נאמנותו לאחיו המנוח לבין רגשותיו כלפיה.
עאסמה, אחותה של ח'דיג'ה, מתמודדת עם תשוקות מיניות מודחקות וטראומה מנישואיה הכושלים בעבר. היא נקרעת בין כמיהה לקשר זוגי לבין פחד מנישואין, הנתפס בעיניה כמרחב של פגיעה ושלילת אוטונומיית ההישארות לבד כאישה גרושה, על אף המחיר החברתי והרגשי, מגלמת עבורה אפשרות של שליטה יחסית בגופה ובחייה, לאחר חווית הנישואין הכושלת שלה. לאחר מות אחותה, מופעל עליה לחץ חברתי להינשא לשיח' עבּד אל-חוסיין ולהמשיך לטפל בבית ובילדים. עאסמה חשה רגשות אשמה ובגידה כלפי אחותה, אך גם אהבה נסתרת לשיח', דבר המעמיד אותה בקונפליקט רגשי עמוק.
גם השיח' עצמו חי במתח רגשי מתמיד. מצד אחד אהבתו לאשתו ח'דיג'ה, ומצד שני משיכתו לנשים אחרות ומערכות היחסים שניהל עימן, יחסים שמובילים אותו לתחושות של בגידה ואשמה. הוא נע בין מחויבות למשפחתו לבין סיפוק תשוקותיו, כשהפער הזה מעצים את תחושת חוסר המנוחה שמלווה אותו לאורך כל העלילה. באמצעות הדיאלוגים הפנימיים של הדמויות, הרומן מציג אהבה ותשוקה כחוויות נפשיות מורכבות, הפועלות במתח מתמיד עם נורמות דתיות וחברתיות, ומדגיש את הפער בין העולם הפנימי של הדמויות לבין התפקידים שהחברה מכתיבה להן.
סיכום וביקורת
"השיח' האדום "מספק לנו מבט רחב יותר מאשר לעבר סיפורו של השיח' עבּד אל-חוסיין לבדו; זהו דיוקן ספרותי רחב של חברה שלמה, חברה המבקשת להשתנות אך כבולה לשורשים עמוקים. בּייצ'ון מציב את העלילה בתקופה היסטורית מרוחקת, לא כבריחה לעבר אלא כאמצעי לחשוף את הכוחות שפועלים גם כיום: מסורת, דת, מגדר, זהות, מיניות, שתיקה וכוח. העולם ש בּייצ'ון בונה עשיר בפרטים ובמורכבויות רגשיות, אך הבחירה להתמקד במיקרוקוסמוס של הבית, תוך הימנעות מעיסוק ישיר בשינויים החברתיים והפוליטיים שמחוץ לו, יוצרת תחושה של נתק מהקשר היסטורי רחב יותר. כמעט ואין אזכור לעוני, להגירה, לעימותים מקומיים או לתפקידם של חכמי הדת השיעים באזור, מה שמגביל את ההבנה של הרקע החברתי.
בנוסף, אף שהשיח הפילוסופי של הגיבור מושך סביבו צעירים ונותן לו את כינויו "האדום," הרומן כמעט ואינו מציג את התכנים הרעיוניים עצמם. הקורא שומע על השפעתו, אך לא פוגש בו בפועל. גם הדיאלוג הדרמטי עם חברו העיראקי, שהוביל לטלטלה פנימית, מוצג כתוצאה ולא כתהליך, ללא פירוט המחלוקת הפילוסופית־תיאולוגית ביניהם. בכך נפגע הפן האינטלקטואלי של היצירה.
עם זאת, הרומן מצטיין ביצירת אינטימיות עם הקורא, ביכולת לגעת בשאלות עמוקות: האם ניתן באמת להשתחרר ממורשת שמעולם לא נותקה? האם שיח דתי־רוחני מסוגל להתחדש מבלי לאבד את עצמו? מהו הגבול הדק שבין מוסר למסורת, בין תשוקה לרוחניות, בין חירות אישית לבין ציות חברתי? האם החברה משתנה, או רק מתחפשת? בּייצ'ון לא מספק תשובות. הוא מציב מראה חדה, פיוטית, אמיצה, ומזמין אותנו להביט לתוכה.
מראי מקום
[1] אבן רושד – פילוסוף אנדלוסי בן המאה ה־12 ומפרש מרכזי של אריסטו; אבן ערבי – מיסטיקן סופי בן המאות ה־12–13; אל־ע׳זאלי – תיאולוג ומשפיע מרכזי באסלאם הסוני הסופי במאות ה־11–12; והלוגיקה האריסטוטלית – שיטת החשיבה ההגיונית שפיתח אריסטו והשפיעה עמוקות על הפילוסופיה האסלאמית והנוצרית בימי הביניים.
[2] عباس بيضون، غلاف رواية الشيخ الأحمر، دار الشروق (2024)، تم الاسترجاع من أبجد، https://www.abjjad.com/book/1034078879764/%D8%A7%D9%84%D8%B4%D9%8A%D8%AE-%D8%A7%D9%84%D8%A7%D8%AD%D9%85%D8%B1
[3] ראו לדוגמה: Kamal Salibi, A House of Many Mansions: The History of Lebanon Reconsidered (I. B. Tauris & Company, 1988), 216–234, ProQuest Ebook Central, accessed December 25, 2025; William W. Harris, Lebanon: A History, 600–2011 (Oxford University Press, 2012), 175–316; Rula Jurdi Abisaab and Malek Abisaab, The Shiʿites of Lebanon: Modernism, Communism, and Hizbullah’s Islamists (Syracuse University Press, 2014), 65–87, ProQuest Ebook Central, accessed December 25, 2025.
[4] המחבר לא מסביר מה עומד מאחורי טענתו של "לחסן" האישה מפני חטא. ייתכן שטענה זו נשענת על ההיגיון הפנימי של השיח' שרואה במעשיו דרך "להגן" על נשים ובייחוד על אלו בעלות ניסיון מיני. ניתן לראות בכך מנגנון רטורי-ביקורתי אשר משקף שיח דתי-חברתי המצדיק שליטה וניצול תחת מסווה של הגנה מוסרית, וחושף את יחסי הכוח המגדריים והמעמדיים הפועלים בשם הלגיטימציה הדתית.
[5] מוחמד אבי סמרה, "ראיון עם עבּאס בייצ'ון ,"המג'לה, 19 בפברואר 2025.https://www.majalla.com/,
ביבליוגרפיה
بيضون، عباس. الشيخ الأحمر. القاهرة: دار الشروق، 2024.
بيضون، عباس. غلاف رواية الشيخ الأحمر. دار الشروق، 2024. أبجد. https://www.abjjad.com/book/1034078879764/%D8%A7%D9%84%D8%B4%D9%8A%D8%AE-%D8%A7%D9%84%D8%A7%D8%AD%D9%85%D8%B1.
סמרה, מוחמד אבי. "ראיון עם עבאס ביידון ."המג'לה, 19 בפברואר 2025 https://www.majalla.com/.
Abisaab, Rula Jurdi, and Malek Abisaab. The Shiʿites of Lebanon: Modernism, Communism, and Hizbullah’s Islamists. Syracuse University Press, 2014.
Harris, William W. Lebanon: A History, 600–2011. Oxford University Press, 2012.
Salibi, Kamal. A House of Many Mansions: The History of Lebanon Reconsidered. I.B. Tauris, 1988.