טכנולוגיה, זיכרון ושכחה ב"כאן ארכיון"
אודם פלד, ליזה שילה, נדב שפר
אודם פלד היא סטודנטית לתואר שני בחוג להיסטוריה כללית, במגמת העת העתיקה. את לימודי התואר הראשון שלה השלימה במסלול הדו-חוגי בחוג להיסטוריה כללית ובחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. תחומי העניין המרכזיים שלה כוללים היסטוריה תרבותית והיסטוריה חברתית, תוך התמקדות בשאלה כיצד מתגלמת התרבות בגוף ובגופים השונים וכיצד היא מתבטאת בדרכים מגוונות בחברות אנושיות. כמו כן, מתמקדת בקשר העמוק שבין דת ותרבות בתרבויות העת העתיקה, לרבות הבנת תמות, ריטואלים ומיתוסים בהקשרם התרבותי והשפעתם של רעיונות אלו בין התרבויות השונות.
ליזה שילה היא בוגרת התואר הראשון וסטודנטית לתואר השני בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, במגמת העת החדשה. מתעניינת באופנים בהם רעיונות ואידיאולוגיות התעצבו ועוצבו לאור אירועים היסטוריים, חצו גבולות והתפתחו בתקופות של שינוי. תחומי העניין שלה כוללים השפעתן של תנועות אינטלקטואליות במאות ה-19 וה-20 ובתפקידם של רעיונות בעיצוב התהליכים החברתיים והתרבותיים בהיסטוריה המודרנית באירופה, דרכי השפעתם של תהליכים אלה על זהות,שלטון והתארגנות חברתית והדינאמיקה שבין רעיונות אינטלקטואלים למהלכים היסטוריים רחבים.
נדב שפר הוא בוגר אוניברסיטת תל-אביב בהנדסת חשמל ואלקטרוניקה (במסגרת העתודה האקדמית), בעל תואר שני בהנדסה ביו-רפואית ותואר שלישי באותו תחום, אף הם מאוניברסיטת תל אביב. הוא גם בעל תואר ראשון במשפטים. כיום תלמיד תואר שלישי במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן, אוניברסיטת תל אביב, בהנחיית עמוס מוריס רייך.
מבוא
להורדת
המאמר
"שהטלוויזיה תביא יותר תכניות יפות… ושלא יהיה כולרה בארץ", "שיקנו לי המון סוכריות וגם צ'וקולדים...ושלא יחטפו מטוסים". אלו רק חלק מהברכות שאיחלו ילדי 1973 לכבוד השנה החדשה בכתבה ששודרה במהדורת "מבט", שבועות ספורים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים.[1] קטע זה זמין לצפייה באתר "כאן ארכיון", המאגר הדיגיטלי המאכסן את אוצרותיה של רשות השידור ההיסטורית. הארכיון מבוסס על חומרים משבעים ושבע שנות שידור, הכוללים שידורי רדיו החל מתחנת הרדיו "קול ירושלים" מהתקופה המנדטורית, ארבעים ותשע שנות שידור טלוויזיוני, ואלפי סלילים שהומרו לפורמט דיגיטלי.[2] בשנת 2019, לאחר שתאגיד השידור הישראלי ירש את נכסי רשות השידור, יצא לדרך תהליך דיגיטציה נרחב שמטרתו להנגיש לציבור את קטעי הווידאו והאודיו שנשמרו. הארכיון עלה לרשת בשנת 2023, ומלאכת ההמרה לפורמט דיגיטלי עדיין נמשכת.
מתוך: "ראש השנה | ילדי 1973 מאחלים". [3]
ארכיונים דיגיטליים מייצגים לא רק התפתחות טכנולוגית, אלא מהווים מהפכה רעיונית באופן שבו העבר נבנה ומוצג. הופעת הטכנולוגיות הדיגיטליות שינתה באופן יסודי את השיטות הארכיוניות המסורתיות, ויצרה פרדיגמות חדשות לבחירה, שימור וגישה למידע. מכיוון שכל מדיום כופה סדר משלו על התוכן, ארכיון דיגיטלי אינו יכול להיות מאגר פסיבי: הוא הופך למערכת אקטיבית הממסגרת ואורגת מחדש את העבר. תהליך הדיגיטציה של אוצרות רשות השידור ההיסטורית, ממחיש סוגיות אלו ומעלה שאלות מהותיות על טיבם וטבעם של ארכיונים דיגיטליים בעידן הנוכחי, ותפקידם בכינון הזיכרון הקולקטיבי. חיבור זה יתמקד בארכיון רשות השידור כמקרה בוחן לארכיונים דיגיטלים, בהתבסס על רעיונותיהם של מישל פוקו (Michel Foucault), ז'אק דרידה (Jacques Derrida) ואשיל מבמבה (Achille Mbembe).[4]
קריטריונים לבחירת חומרים לדיגיטציה
ההיגיון המארגן ארכיונים דיגיטליים משלב עבודה ארכיונית מסורתית עם שיקולים חדשים הייחודיים לסביבה הדיגיטלית. ביניהם אפשר לציין, למשל: ערך אינטלקטואלי – האם איכות החומר מצדיקה את המשאבים הנדרשים לשימור ולגישה דיגיטלית; מצב פיזי ודחיפות – האם החומרים נמצאים בסיכון מיידי? ככל שמצבם גרוע יותר, כך עולה העדיפות להמרתם למדיה דיגיטלית; ושיקולים טכניים – קריטריונים כמו תאימות פורמטים, דרישות רזולוציה, דיוק צבע, וקיימות ארוכת טווח, זאת לצד השאלה הכלכלית לגבי עלות ההמרה. עם זאת, המעבר לארכיון דיגיטלי משנה לא רק את אופן השימור והאחסון, אלא גם את דרך החיפוש בו, הדרך שבה המבקרים פוגשים את החומר ויוצרים קשר עם פיסות הזיכרון הללו.
מבנים של זיכרון: יסודות תיאורטיים
מישל פוקו הגדיר את הארכיון כ"שיטה כללית ליצירת פורמציות וטרנספורמציות של טענות" הנהוגה בתקופה מסוימת ובחברה נתונה. ההיגיון שמכונן את הארכיון הוא הרצון לסדר, הרצון לשמר ידע או זיכרון ציבורי ופרטי. באופן זה, הארכיון פועל כשחקן אקטיבי שבו הידע נשמר, נוצר ומאורגן מחדש, וכך קובע את השיח הלגיטימי ויוצר ייצוג ראוי של המציאות.[5]
בספרו "קדחת הארכיון" ,ז'אק דרידה ניתח לעומק את מושגי הארכיון והארכיונאות.[6] ניתוחו חרג מההבנה המסורתית של הארכיון – הארכיב – כמקום פיזי לאחסון מסמכים, והוא זיהה בו כוח חברתי ופוליטי שמעצב את הזיכרון וההיסטוריה. המושג "קדחת הארכיב" (mal d'archive) של דרידה מתאר את הדחף הבלתי נשלט לאגור, לשמור ולסדר מידע. הוא התייחס גם להשפעת הטכנולוגיה על הארכיון, וציין כי בעידן הדיגיטלי, תלותו של הארכיב במרחב הפיזי פוחתת והוא הופך לזמין יותר, אך גם נתון לשליטה ולשעתוק אינסופיים.
בעוד שדרידה התמקד בכוחו המכונן של הארכיון, מבמבה הדגיש כי בבסיס הפעולה הארכיונית מתקיימת פעולה של שיפוט ואפליה. כך, הארכיון אינו אוסף נתונים אובייקטיבים, אלא תוצר של תהליך פעיל של סלקציה, שמעניק מעמד מיוחד לחומרים מסוימים, תוך שלילת מעמד זה מחומרים אחרים. ארכיון נוצר על עקרון של "אפליה ובחירה", כתוצר של "שיפוט" המופעל על ידי סמכות מסוימת. לפי מבמבה, גם הארכיטקטורה של הארכיון הפיזי, מבנה אותו כמקום עם אופי של מקדש ובית קברות. אפשר ליישם מטאפורה זו גם על מבנהו של הארכיון הדיגיטלי, שמשכנו הוירטואלי מתווה את מסלול המבקר בו בנתיבים סלולים מראש ובכך מכתיב גם את סוג ואופן המפגש עם העבר.
"כאן ארכיון" כמקרה בוחן: עיון ביקורתי
"כאן ארכיון", הארכיון הדיגיטלי של תאגיד השידור הציבורי, כולל מגוון סרטונים וקטעי אודיו, שרובם מתבססים על נוסטלגיה: סדרות, הסכתים וקטעים קצרים מאוצרות הטלוויזיה הישראלית. למרות שמטרת הפרויקט היא להמיר את כלל חומרי הארכיון לקבצים דיגיטליים כדי לאפשר גישה חופשית אליהם, מספר הקטעים הזמינים לצפייה באתר קטן בהרבה מ-400 אלף שעות הוידאו הקיימות בארכיון הפיזי, לפי עמוד ה"אודות" באתר הארכיון.[7]
ממשק המשתמש (user interface) באתר הארכיון של כאן, אינו אינטואיטיבי דיו, לדעת כותבי סקירה זו, ומציג אפשרויות מוגבלות לניווט באתר. לדוגמה, אין אפשרות לגשת לקטגוריה ייעודית המאגדת את כל מהדורות "מבט" השלמות, תוכנית שנחשבה ל"מהדורת השבט" במשך עשורים רבים. לעומת זאת, ניתן למצוא בקלות רבה יותר קטעים קצרים ממהדורת החדשות. הממשק עצמו הופך, אפוא, לארכון (les archontes): ההחלטות על עיצוב הקטגוריות, היעדר החיפוש החופשי והתיוג הלא-עקבי אינן החלטות טכניות גרידא, אלא פעולות המנתבות את המשתמש במסלולים מוכתבים מראש, שמשפיעים על תמונת העבר שעשוי לקבל.[8]
מעבר לאתר הרשמי, "כאן ארכיון" מתחזק ערוצים פעילים ברשתות החברתיות וצובר בהם מאות אלפי עוקבים ומיליוני צפיות.[9] התכנים המועלים לרשתות החברתיות הם לרוב קטעים קצרים בעלי פוטנציאל ויראלי גבוה ותכנים נוסטלגיים, המתמקדים בנושאי תרבות ובידור. חווית השיטוט ברשתות החברתיות של ארכיון "כאן" הינה חוויה אקראית המחזקת את התובנה שה"קדחת" של דרידה מקבלת בעידן הרשתות החברתיות ממד נוסף. הגיון הויראליות השולט ברשתות עשוי להכתיב את אופי התכנים העוברים דיגיטציה ומועלים לרשת, את התכנים שמייצר המוסד כיום, ואת אלו שייצר בעתיד. כלומר, אם דרידה טען כי טכנולוגית הארכוב אינה רק משמרת את מה שהיה, אלא גם מכתיבה את התנאים למה שיוכל להפוך להיסטוריה בעתיד, הרי שההגיון הויראלי השולט ברשתות, ומתעדף תוכן קצר וקליט,עשוי לשמש כקריטריון בורר לתכנים שעוברים דיגיטציה ומועלים לרשת. נוסף על כך, אותו הגיון עשוי גם להכתיב אילו תכנים יפיק תאגיד השידור מתוך ציפייה שיהפכו לארכיוניים בעתיד.[10] בכך הגיון זה לא רק מארגן את העבר ומשפיע על ההווה, אלא גם מעצב את העתיד בדמותו.
אם מקבלים את טענתו של דרידה לפיה הארכיון אינו אובייקטיבי, ניתן לראות בו כלי שבו נאספות עדויות, אך הוא מעוצב על ידי אנשים ומושפע מהתרבות וההיסטוריה שלהם. בכך, הארכיון אינו רק מאגר של מידע אלא גם גוף פעיל שמפיק תמונה מסוימת של העבר על בסיס בחירות שהתקבלו. ההחלטה איזה תוכן יעלה לארכיון נקבעת לא רק על פי ערכו ההיסטורי אלא גם על פי פוטנציאל הויראליות שלו ברשתות החברתיות. במובן זה, הגיון הויראליות עשוי להכתיב גם את מה שהמוסד מייצר בעתיד. בתודעת הגולשים, בין אם הם צופים בחומרי הארכיון באופן מכוון או נתקלים בהם במקרה, נבנית תמונה של העבר המעוצבת על ידי החומרים הדיגיטליים והאופן שבו הם מאורגנים. התמונה המתקבלת היא של זיכרון קולקטיבי המעוצב על ידי נוסטלגיה והיגיון ויראלי.
הארכיון לא מושפע רק מההחלטה אילו חומרים יופיעו בו, אלא גם מהאופן שבו הידע מאורגן. המעבר מארכיון פיזי לארכיון דיגיטלי משנה לא רק את אופן האחסון והחיפוש, אלא גם את הדרך שבה המבקרים פוגשים את החומרים. בארכיון הפיזי הארכיונאי הוא גם שומר הסף שקובע אילו פריטים יוצגו יחד ואיך יקוטלגו. בארכיון הדיגיטלי, שומר הסף הוא ממשק החיפוש המקוון ועיצובו, המהווה מערכת פרשנית המכתיבה למשתמש דרך מסוימת לפגוש את החומרים. במקרה של "כאן ארכיון", אין אפשרות לבצע חיפוש טקסט חופשי. הניווט מתבסס על קטגוריות ותגיות מובנות מראש, מה שיוצר אשליה של חופש בתוך מערכת סגורה. מבנה זה הופך את הארכיון מ"מחסן פתוח" ל"גן סגור ומטופח", שבו המשתמשים מנותבים בעדינות הרחק מהאזורים הטעונים של הזיכרון הלאומי.
האתר מעצב תפיסה מסוימת של העבר, המדגישה תכנים כמו מוזיקה פופולרית, אירועי תרבות והומור, בעוד קטגוריות כמו פוליטיקה וחדשות זוכות לייצוג מצומצם יותר. לדוגמה, בעמוד "אוצרות הארכיון" קטגוריית "חברה" מכילה כתשעים סרטונים, ואילו תגית "פוליטיקה של פעם" קשה יותר לאיתור ומכילה עשרים ושניים סרטונים בלבד (נכון לספטמבר 2025). החלטה זו אינה ניטרלית אלא הצהרה תרבותית. הארכיון מציע "עבר משעשע ומבדר" שקל לצרוך, תוך סינון המורכבות הפוליטית שלו. הבחירה בתכנים נוסטלגיים מהדהדת את ה"קדחת" אותה תיאר דרידה: הדחף והרצון לזכור (את הנוסטלגי והויראלי) כרוכים בהכרח גם בפעולת הדחקה, שכחה ומחיקה (של העבר המורכב, הקונפליקטואלי). כך הופך הארכיון לאתר של שכחה מתוכננת לא פחות מאשר אתר של זיכרון.
כפי שהראינו, מבמבה טען שארכיון אינו פיסת מידע, אלא סטטוס. ההחלטה אלו קטעים מתוך מאות אלפי שעות השידור יעברו דיגיטציה ויפורסמו באתר היא דוגמה מובהקת לתהליך של אפליה ובחירה, שמעניק סטטוס מיוחד לתכנים נוסטלגיים ובידוריים, תוך דחיקת התכנים הפוליטיים והמורכבים לסטטוס של בלתי ראויים לארכוב. לצד תהליך הסינון, גם הארכיטקטורה של הארכיון המקוון, מקור כוחו של הארכיון לפי מבמבה, מקבל תפקיד מרכזי באתר "כאן ארכיון". אם בארכיון הפיזי יש "מבוך של מסדרונות", הרי שבארכיון הדיגיטלי הקוד, ממשק המשתמש ומערכת התיוג הם הארכיטקטורה החדשה. הם אלו המעצבים את חווית הניווט ומארגנים את התכנים באופן פולחני. הם מציעים למשתמש מסלול מובנה וקל אל עבר קטעי ווידאו קליטים, ובכך מנציחים את פולחן הנוסטלגיה. במקביל, המבנה משמש גם כבית קברות בו טמונים ההקשרים המורכבים תחת קטעי וידיאו קליטים.
האופן שבו "כאן ארכיון" פועל ברשתות החברתיות מהדהד את התהליך אותו מכנה מבמבה "הפיכת הארכיון לקמע" (talisman).[14] קטעי הוידיאו הקצרים, הנוסטלגים והוויראליים מתפקדים כקמעות דיגיטליים: הם מעניקים תחושת שותפות נעימה עם העבר, אך עושים זאת במחיר של סינון הגורמים החתרניים והבעייתיים מהזיכרון. כך הקמע מרכך את הכעס, האשמה והבושה, ומציע לנו עבר נקי, קל לעיכול, שנוטרל ממורכבותו הפוליטית. ניתן לטעון כי פעולת הקמע מאפשרת למדינה, המממנת את פרויקט "כאן ארכיון", לממש את מטרתה הסופית כפי שהגדירה מבמבה: ביטול החוב (the abolition of debt). בכך שהיא מגישה לציבור זיכרון מנטורל ומסונן, המדינה משחררת את עצמה מהאחריות ההיסטורית להתמודד עם חובות העבר המורכבים כמו עוולות חברתיות והחלטות פוליטיות בעייתיות, ומקבלת בפועל את האפשרות "להתחיל מחדש" מבלי לתת דין וחשבון אמיתי.[15]
מחשבות לסיכום - ולאן מ"כאן"?
הארכיון הדיגיטלי מציע תמונה של העבר המבוססת על שיקולי תעבורת גולשים והעדפות יצרנים וצרכנים. במקרה של "ארכיון כאן", הדבר מייצר תבנית מסוימת של ישראל. ההחלטה מה ייחשף ומה יישאר מוסתר היא חלק מובנה מהתוצר שנקרא "ארכיון כאן". הסרטון של ילדי 1973 לכבוד השנה החדשה ממחיש לנו כיצד אופן ארגון המידע החדש אינו מוחק את המורכבות באקלים החברתי-פוליטי של התקופה, אך הוא אורז אותו במעטפת נוסטלגיה חמימה ומנסחה מחדש באופן המרכך את זעזוע הצופה מבקשת הילדים לשלום.
האופן שבו הידע מאורגן ומונגש בארכיון "כאן" מעלה שאלות חשובות הנוגעות להשפעות הדיגיטליזציה על שימורו ויצירתו של הזיכרון הקולקטיבי בארכיון המודרני. השיטוט במעמקי הארכיון הדיגיטלי ותפוצותיו ברשתות החברתיות מעלה תהיות באשר להשלכות של שיטות ארגון הידע החדש: האם הויראליות הופכת לעיקרון חדש בקביעת ערך החומרים? האם היא נובעת ממדיניות מכוונת, או שמא מהווה "תאונה" אלגוריתמית, תוצר לוואי בלתי נמנע של הצורך לייצר מעורבות ברשתות החברתיות? מהן ההשלכות ארוכות הטווח על חברה שבה הזיכרון הדיגיטלי הציבורי שלה מעוצב באופן זה? בנוסף, אם ממשק המשתמש ועיצוב האתר הופכים לשומרי הסף החדשים, האם היסטוריון המחר יהיה מוכרח להחזיק בידע הנוגע לשיטות ניתוח מערכות מידע, עיצוב וכתיבת קוד כדי לחשוף את ההטיות וההחלטות שהתקבלו במהלך הקמת הארכיון, אשר השפיעו על הדרכים בהן מונגשת האפשרות לחקור את העבר? מה ההשלכות בביסוס זיכרון קולקטיבי על "קמעות" על חשבון עדויות מורכבות, והאם המתחים, הקונפליקטים ואירועיה המורכבים של ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-21 יושטחו לטובת רגעים נוסטלגיים עם פוטנציאל ויראלי? וכיצד אלו משפיעים וישפיעו על עיצוב הזיכרון הקולקטיבי של ישראל?
מראי מקום
[1] ראש השנה | ילדי 1973 מאחלים, כאן, 24 בספטמבר 1973, https://www.kan.org.il/content/archive1/archive_treasury/holidays/s1/675033 (אוחזר בתאריך 30 באוקטובר 2025).
[2] יוגב כרמל, "רשות השדרוג", כלכליסט, 12 בדצמבר 2019. https://newmedia.calcalist.co.il/magazine-12-12-19/m01.html
אוחזר בתאריך 7 בספטמבר 2025.
[3] ראש השנה | ילדי 1973 מאחלים, כאן ארכיון.
[4] חיבור זה יעסוק בדיגיטליזציה, מונח המתייחס לאופן שילוב הטכנולוגיות הדיגיטליות בתהליכי עיבוד והתאמה כמו גם השימוש במידע הדיגיטלי, וזאת לעומת המונח דיגיטציה המתייחס לתהליך הטכני של ההמרה מחומר אנלוגי.
[5] Michel Foucault. The Archaeology of Knowledge. Translated by A. M. Sheridan Smith. (New York: Pantheon Books, 1972): 129.
[6] Jacques Derrida, "Archive Fever: A Freudian Impression," trans. Eric Prenowitz, Diacritics 25, no. 2 (Summer 1995).
[7] לעמוד האודות, ראו: https://www.kan.org.il/content-pages/about_archive/
[8] המילה "ארכון (Archon) "ביוונית עתיקה (ἄρχων) פירושה "שליט" או "מושל". בהקשר של יוון העתיקה, ובמיוחד באתונה, ארכון היה נושא משרה בכירה, מנהיג או פקיד ממשלתי. בחיבורו של דרידה, ניתן להבין את המילה "ארכון" כמתייחסת לשומרי-סף, שלא מבטיחים רק שמירה פיזית של מה שהופקד, אלא גם מחזיקים בזכות ובכוח לפרשו. ראו: Derrida, "Archive Fever", 9-10.
[9] נכון לספטמבר 2025, חשבונות "כאן ארכיון" באינסטגרם, בפייסבוק ובטיקטוק צברו יחדיו קהל של כ-533,300 עוקבים.
[10]Derrida, "Archive Fever", 15-19.
[11] כאן ארכיון (@kanilarchive), עמוד אינסטגרם, אוחזר בתאריך21 בספטמבר 2025, https://www.instagram.com/kanilarchive/.
[12] תוצאות חיפוש, אתר כאן ארכיון. אוחזר בתאריך: 17 בספטמבר 2025, https://www.kan.org.il/content/kan/archive/
[13] פוליטיקה של פעם, אתר כאן ארכיון. אוחזר בתאריך 17 בספטמבר 2025, https://www.kan.org.il/tags/generaltags/old_politics/
[14] Achille Mbembe, "The Power of the Archive and its Limits," in Refiguring the Archive, ed. Carolyn Hamilton et al. (Dordrecht: Kluwer Academic Publishers, 2002), 22-26.
"קמע" הינו אובייקט המיוחס לו כוח סגולי הנועד להעניק מזל טוב או להדוף רוע. בכתביו של מבמבה, "השרידים" עברו "הסחרה" (קו מודפיקציה) ושינו את תפקידם לקמע.
[15] Mbembe, "The Power of the Archive and its Limits", 24-45.
ביבליוגרפיה
כאן ארכיון. עמוד אינסטגרם. אוחזר ב-21 בספטמבר 2025. https://www.instagram.com/kanilarchive/ .
כאן ארכיון. תוצאות חיפוש. אתר כאן ארכיון. אוחזר ב-17 בספטמבר. https://www.kan.org.il/content/kan/archive/
כרמל, יוגב, "רשות השדרוג", כלכליסט, 12 בדצמבר 2019. https://newmedia.calcalist.co.il/magazine-12-12-19/m01.html. אוחזר בתאריך 7 באוקטובר 2025.
ראש השנה| ילדי 1973 מאחלים. כאן. 17 בספטמבר 1973. https://www.kan.org.il/content/archive1/archive_treasury/holidays/s1/675033 (אוחזר בתאריך: 30 באוקטובר 2025).
Derrida, Jacques. "Archive Fever: A Freudian Impression." Translated by Eric Prenowitz. Diacritics 25, no. 2 (Summer 1995): 9–63.
Foucault, Michel. The Archaeology of Knowledge. Translated by A. M. Sheridan Smith. New York: Pantheon Books, 1972.
Mbembe, Achille. "The Power of the Archive and its Limits." In Refiguring the Archive, edited by Carolyn Hamilton, Verne Harris, Jane Taylor, Michele Pickover, Graeme Reid, and Razia Saleh, 19–26. Dordrecht: Kluwer Academic Publishers, 2002.