האתוס הקיבוצי במבחן קליטת חברות הנוער מארצות ערב והאסלאם בשנות החמישים
רויטל בר יוסף
רויטל השלימה תואר שני בהצטיינות, בחוג להיסטוריה של עם ישראל, באוניברסיטת תל אביב. בהנחיית פרופ' מאיר חזן, כתבה את עבודת המחקר: "חינוך ב"הצמדה" או "בהפרדה" - חברות הנוער מארצות האסלאם בקיבוצים בתחילת שנות ה – 50".
בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל, בשעה שהמדינה הצעירה התמודדה עם משברים פוליטיים, חברתיים וכלכליים, נתפס תהליך קליטת העלייה כמשימה לאומית עליונה. מאמר זה בוחן את מפעל קליטת חברות הנוער – קבוצות מאורגנות של בני ובנות נוער עולים שהגיעו לקיבוצים במסגרת תוכניות עליית הנוער ממחנות מעבר, ממעברות ומשכונות שוליים בערים הגדולות – על האתגרים החינוכיים, החברתיים והתרבותיים שהוא הציב. באמצעות עיון שיטתי במקורות ארכיוניים כתובים מהתקופה, מבקש המאמר להאיר את המפגש הייחודי בתוך הקהילה הקיבוצית ואת תרומתו לשיח על קליטה וחינוך, על עיצוב הזהות הקיבוצית ועל תהליכי השתייכות בחברה הישראלית המתהווה.
בניגוד לעמדה שרווחה בציבור, ולפיה לא הייתה השתתפות מספקת של הקיבוצים בנטל הקליטה באותן שנים גורליות, התגייסותה של התנועה הקיבוצית לקליטת בני נוער עולה הייתה רחבה בעיני עצמה, במיוחד לנוכח משאביה המצומצמים ומגבלותיה הכלכליות.[1] חברי הקיבוצים ראו בקליטת חברות הנוער בשנות העלייה הגדולה מהלך המשכי המבוסס על ניסיונם המצטבר בקליטת בני נוער מאירופה – תחילה בשנות השלושים, כחלק ממבצעי הצלה של ילדים בשיתוף נציגי עליית הנוער, ובהמשך בשנות הארבעים עם הגעתם של ניצולי שואה. אולם לצד ההמשכיות עמדו לפני הקולטים אתגרים חדשים: בני הנוער שהגיעו לקיבוצים בתחילת שנות החמישים נותקו מחיק משפחותיהם, הם לא זכו להכשרה לחיים חלוציים ושיתופיים כקודמיהם והיה עליהם להתמודד עם קשיי שפה, חוויות הגירה מטלטלות ופערי השכלה. הקריאה במסמכים ההיסטוריים בארכיוני הקיבוצים, התנועות והמדינה אפשרה לחשוף כיצד התערערו ההנחות החינוכיות השגורות בקיבוצים לנוכח משברי הקליטה.[2]
מאמר זה בוחן את השיח שהתפתח בראשית שנות החמישים בין הגורמים השותפים למפעל קליטת חברות הנוער – נציגי מחלקת עליית הנוער של הסוכנות היהודית, ששימשה זרוע ממסדית מרכזית, חברי הקיבוצים הקולטים, צוותי החינוך, בני המשק והחניכים עצמם – כפי שהשתקף בעדויות הכתובות מן התקופה. למרות ההבדלים הרעיוניים והמוסדות הנפרדים, נמצא דמיון רב בין שלוש התנועות הקיבוציות הגדולות – הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי ואיחוד הקבוצות והקיבוצים – בשאלות ובדילמות שנגעו לקליטה ולהשתלבות ולדרכי ההתמודדות עם קשיי ההסתגלות של החניכים בהרכבם הדמוגרפי החדש.[3]
הניתוח התמקד במתח הפנימי שהתעורר בתוך הקהילה הקיבוצית לנוכח המפגש עם בני הנוער שזה מקרוב באו ובבחינת השפעתו על הקליטה בפועל. מודל הקליטה התבסס על הפרדה חינוכית ופיזית בין חברות הנוער לחברת הילדים הקיבוצית. הפער בין הרטוריקה השוויונית ובין הדיכוטומיה החינוכית שהתקיימה במסגרות הקיבוציות הנפרדות עמד במרכז השיח, והוא הצית תהליכים של שינוי בתפיסה החינוכית וביישומה.
במהלך שנות החמישים החלו להתרחש תמורות במודל קליטת הנוער העולה בכמה קיבוצים, בעיקר בתנועת הקיבוץ המאוחד, שהתבטאו בצעדים למעבר מדורג ממסגרות חינוך נפרדות לכיתות לימוד משולבות ובהצמדה בין בני המשק לנוער העולה. מהלך זה סיפק תנאים למפגש בין שני עולמות חינוכיים שפעלו עד כה בנפרד, והוא נחשב בעיני יוזמיו לצעד חשוב החורג משדה החינוך המקומי אל לב השיח הלאומי על קליטה, שוויון וזהות. "הרפורמה להרחבת חברות הילדים והנוער" כפי שכינה את המהלך איש החינוך יצחק כפכפי, לוותה אמנם בהסתייגויות חברים, ואף הציפה חששות מצד עליית הנוער מאיבוד מעמדה ההגמוני במפעל הקליטה, אך לציבור הקיבוצי היא הוצגה כאתוס מעצב, שביב תקווה בתקופה סוערת של קיטוב פוליטי בקיבוצים.[4]
מילות מפתח: התנועות הקיבוציות. חברות הנוער. עליית הנוער. העלייה הגדולה. החינוך הקיבוצי. שנות החמישים. יצחק כפכפי.
מבוא: התפתחות השיח החינוכי על קליטת חברות הנוער בקיבוצים בתחילת שנות החמישים
להורדת
המאמר
המאמר מבקש להציע ניתוח היסטורי של תהליך קליטת חברות הנוער בקיבוצים בראשית שנות החמישים באמצעות עיון שיטתי במקורות ארכיוניים כתובים. נקודות המבט, העמדות ודפוסי הפעולה של השותפים למפעל הקליטה ייבחנו, מתוך ניסיון לחשוף כיצד הם תפסו ופירשו את האתגרים שהציבה המציאות המשתנה. שאלות המחקר מונחות על קו התפר שבין אידאולוגיה למעשה, והן בודקות את התגובות ותהליכי השינוי שחלו בתפיסות החינוכיות, החברתיות והתרבותיות בזירה הקיבוצית, על רקע השינוי הדמוגרפי בהרכב האוכלוסייה הנקלטת – בני נוער עולים מארצות ערב והאסלאם, במפגש עם החברה הקיבוצית הבונה את זהותה הקהילתית המתחדשת.
עם קום המדינה, כחלק מהמאמצים הרבים שהשקיעה הממשלה בקליטת העלייה, נרתמה מחלקת עליית הנוער בסוכנות היהודית למפעל המרכזי לקליטת בני נוער, הודות להצלחתה בחילוץ ילדים יתומים ונוער מאירופה בשנות היישוב ושילובם בחינוך ההתיישבותי. בעקבות התרחבות גלי העלייה הגדולה מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה בתחילת שנות החמישים, ולנוכח שיעורם הגבוה של בני נוער בקרב העולים – נתון שעמד בשנת 1952 על 63.5% מכלל הנקלטים, חלו תמורות שהציבו לפני הארגון אתגרים חדשים.[5] השינוי הדמוגרפי, על משמעויותיו הלוגיסטיות והחינוכיות, חייב את עליית הנוער להתאמות מערכתיות וארגוניות בתפיסת הקליטה, ובמיוחד להידוק שיתוף הפעולה עם ההתיישבות העובדת – הקולטת המרכזית של בני הנוער. המדיניות האחידה שהוכתבה מלמעלה לא תמיד הלמה את ערכי היסוד הקיבוציים, והיא עוררה מתח פנימי מובנה במערכת היחסים.[6]
בשנת 1952 דיווחה עליית הנוער על קליטתם של 14,489 חניכים במסגרותיה השונות, מעל כמחציתם שולבו בתנועה הקיבוצית. מספר הקיבוצים שקלטו חברות נוער גדל בהתמדה, מ־118 קיבוצים בשנת 1949 ל־150 קיבוצים בשנת 1952, מתוך 240 הקיבוצים הפעילים באותה עת.[7] נתונים אלה ממחישים את היקף מפעל הקליטה ומצביעים על ממדי השותפות הכלכלית־ארגונית שנרקמה בין הקיבוצים לעליית הנוער, בצומת שבו נזקקו הקיבוצים, החדשים והוותיקים, לכוח אדם ולמשאבי אנוש להרחבת קהילתם.[8]
על רקע גלי הקליטה הצפויים פנו בקיץ 1949 מנהיגי שלוש התנועות הקיבוציות – הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי וחבר הקבוצות – אל הנהלת עליית הנוער וביטאו לראשונה עמדה משותפת כלפי המפעל שהיה בחיתוליו:
ביישובים הקיבוציים הקליטה כרוכה בשורה של בעיות חברתיות וחינוכיות חמורות אשר עוד תגברנה עם קליטת הילדים מארצות המזרח וילדים בלתי מוגדרים. [...] הקיבוצים הקולטים הגיעו לצפיפות בלתי משוערת בחדר האוכל, בשירותים וביתר המקומות הציבוריים, אשר הנוער והילדים העולים משתמשים בהם ביחד עם חברי המקום.[9]
במכתבם הדגישו ראשי התנועות הקיבוציות כי תהליך הקליטה המואץ עלול לעורר "בעיות חמורות", לנוכח המחסור בתשתיות מתאימות. מעבר להיבטים אלה, כותבי המכתב גם הביעו דאגה להשפעות החברתיות והתרבותיות של המפגש היומיומי הצפוי בין בני הנוער העולים לבין חברי הקיבוץ במרחבי הקיבוץ המשותפים והצפופים ממילא. ההגדרה של "ילדים מארצות המזרח וילדים בלתי מוגדרים" הייתה שגורה בלקסיקון של עליית הנוער, ושימשה לצורך מיון והסללה של החניכים ממחנות המעבר למקומות הקבע. "בלתי מוגדרים" היו אותם ילדים שלא היה אפשר לסווגם כדתיים או חילונים. הם השתייכו למשפחות מסורתיות ולרוב נשלחו לקיבוצים.[10] המכתב משקף את תחושת הבהילות והלבטים לצד אי־ודאות וספקות בעניין יכולתה הכלכלית והחברתית של הקהילה הקיבוצית, לנוכח המצוקה שאפיינה את שנות החמישים הראשונות, להכיל שינויים דמוגרפיים ותרבותיים נרחבים ובה בעת לשמור על המרקם החברתי הקיים.
מידת ההתגייסות למשימת הקליטה של חברות הנוער התגלתה כלא אחידה בין הקיבוצים, והייתה תלויה במצבם הכלכלי־חברתי. למרכיב זה הייתה השפעה רבה על יכולתו של הקיבוץ לספק תנאים הולמים ותחושת בית לבני הנוער. התמודדות עם מצוקת הדיור בקיבוצים בשנות החמישים הייתה מהסוגיות המורכבות ביותר בתהליך קליטת חברות הנוער, כפי שמשתקף מהתכתובת הענפה שהתנהלה בין הקיבוצים לרשויות המדינה. השגת האישורים והתקצוב ל"מחנות מיוחדים לשיכון חברות הנוער במשקים" הייתה כרוכה בבירוקרטיה ארוכה ומסורבלת. משרד העבודה ואגף השיכון אישרו לכל קיבוץ צריפים בודדים בלבד לבניית שכונה ייעודית מתוכננת בשולי הקיבוץ, ובתחילת הדרך נראה המהלך טבעי לחברים.[11] עם זאת, כפי שיורחב בהמשך המאמר, מלבד ההיבט הכלכלי ומצוקת הדיור, העיבה על הקליטה מציאות של שתי מסגרות חינוכיות – אחת לבני המשק ואחרת לחברות הנוער. קיומן בנפרד זו מזו הוביל לניכור פיזי וחברתי והטריד חברים ובני משק, כפי שניכר בעדויות רבות. הפער בין הפרקטיקה המפרידה לרטוריקה השוויונית העלה את הסוגיה הערכית לסדר היום הפנימי ועורר ביקורת גוברת על דפוסי הקליטה הנהוגים.
המפגש הראשוני בקיבוצים בין החברים לבני הנוער: בין זרות לאמפתיה
מרבית חברי הקיבוצים לא נשלחו לסייע במחנות המעבר ובמעבּרות הסמוכות בתחילת שנות החמישים, והם פגשו את בני הנוער לראשונה בשגרת היומיום – בעבודה בענפי המשק או בשבילי הקיבוץ. התרשמותה של חברת תל יוסף מבני ובנות חברת הנוער הצעירים שהגיעו זה עתה מצפון אפריקה, כפי שהיא משתקפת בעלון הקיבוץ, מראה שהמפגשים התאפיינו לעיתים בתחושת זרות וניכור לצד אחריות עמוקה לגורלם:
ומתהלכים הילדים בינינו. בוהים על הסביבה ונבוכים, כה זר הכול, הנוף של הטבע, והאדם, והלשון אין בפיהם. הם תוהים אחר עיניים טובות אשר תלטפם, קול רך אשר ידבר אליהם, כי אך לשון זו יבינו. אבל כולם אצים למעשיהם וסיבלותם והילדה מתוניס והילד ממרוקו כה קטנים ועין טובה לא תשזפם. [...] היתגעגעו לאב? לאם? לקן החמים? לקן ילדותם, אם כי צחנת העוני המנוון והעיפוש, השפלה ודיכוי עולים ממנו? [12]
לצד קריאה לגילוי אמפתיה וחמלה כלפי תחושות חוסר האונים של הילדים המתמודדים עם תנאי הסביבה החדשה, משתקפים בדברי החברה גם חששות וסטריאוטיפים שרווחו בשיח הציבורי בישראל של ראשית שנות המדינה כלפי המפגש עם העולים החדשים. הביטוי "צחנת העוני המנוון והעיפוש" אינו רק תיאור פיזי, אלא שיקוף של מערכת חרדות תרבותית ועמדות ערכיות כלפי העולים. אלה השפיעו על גישות ותפיסות חינוכיות בקרב חלק מחברי הקיבוצים, לנוכח האתגרים החינוכיים המשתנים בקליטת נוער יוצא ארצות ערב והאסלאם.[13]
תמונה 1: שיעור שקט בקבוצת "אורים". [14]
הצצה לנקודת מבטם של החניכים הטריים ניתנה לדוגמה בקיבוצים עברון וקדמה (שפורק בשנת 1962). בתחילת שנות החמישים נקלטו בהם שתי חברות נוער מעיראק. החניכים תיארו את חוויותיהם מיומם הראשון בקיבוץ: כיצד התקבלו בזרועות פתוחות ובחום על ידי צוות ההדרכה, סיירו במשק עם מתורגמן והצטיידו במחסן הבגדים בחבילת בגדי עבודה ושבת, סדינים ומגבות. הם שוכנו בצריפים, ארבעה בכל חדר, אך כבר מיומם הראשון תהו על היעדר סקרנות מצד החברים כלפיהם, כלפי עברם ואורח חייהם הקודם. בימים הראשונים הם התגעגעו מאוד למשפחותיהם, והפערים התרבותיים ניכרו במפגש בחדר האוכל הקיבוצי – הם לא נגעו בדג מלוח, בדייסה ובלבניה של ארוחת הבוקר, ועם הזמן למדו "להתגנב" ללולים כדי לאסוף ביצים וכך לשמר משהו מוכר מהרגלי המזון שלהם.[15] עדויות כתובות שכאלה של חניכי חברות הנוער, על חוויותיהם הראשוניות משנות החמישים, נדירות יחסית בהשוואה לתיעוד השופע של חברי הקיבוצים עצמם ושלל הדיווחים הכתובים של צוותי החינוך. אחת העדויות האישיות המרתקות שנשתמרו נכתבה על ידי חניכה מחברת הנוער בקיבוץ תל יוסף כשנתיים לאחר הגעתה. הקטע נקרא "סוד", והוא שופך אור על הניכור והזרות ועל קשיי ההסתגלות והבדידות של בני הנוער בשנים הראשונות בקיבוץ:
קשה בדיוק לומר את הכול אבל אנסה. [...] בהיותי בת 13 הגעתי לחברה. המקום היה זר, האנשים, הכול זר ומוזר. [...] התקופה הראשונה הייתה של אי אמון באנשים ובמדריכים. חשבתי: אינם מכירים אותי, ומדוע עושים הכול למעני? איך יתכן שילמדוני ויכשירוני לקראת חיים נכונים? ליווני דאגות, אכזבות, געגועים ומצבי רוח. [...] מדוע הורי הביאוני לכאן? האם אינם רוצים בי? [16]
הגעגועים להורים, תחושת חוסר האמון כלפי המדריכים והשאלות על העתיד האישי היו נושאים שבדרך כלל הודחקו בביטויים הפומביים בעלוני חברות הנוער. במרבית העלונים הופיעו קטעים מפי חניכים ששיתפו חוויות של השתלבות – טיולים ברחבי הארץ, מחנות קיץ וימי שיא חברתיים, ואלה הדגישו פן חיובי בקליטה. פער זה מעלה חשש שחלק מהחומרים עברו שכתוב ועריכה מגמתיים על ידי עורכי העלון או המדריכים, ולכן מתעורר ספק בנוגע למהימנותם כמקור אותנטי.
בשל הקשיים שהחלו להיערם והחשש מפני דעיכת המוטיבציה בקרב חברי הקיבוצים להמשך קליטה של חברות הנוער, נשא יצחק כפכפי, מאבות החינוך הקיבוצי וממנהיגי הקיבוץ המאוחד דאז, נאום מדרבן במועצת הקיבוץ המאוחד בסוף 1952. נאומו פורסם גם ביומון על המשמר וחולק לתאי החברים. בדבריו הדגיש כפכפי את חשיבות חיזוקה של מה שהוא כינה "חזית הגידול" של הקיבוץ, קרי המאבק הקיומי הנוכחי להרחבת הקהילה הקיבוצית בבני נוער, כמשימה לאומית וחינוכית ממדרגה ראשונה:
עלינו לקרוע אשנב ולהגיע אל "ישראל השנייה" בניגוד לעליה החלוצית אליה התרגלנו. [...] הקיבוץ המאוחד חייב לעלות עכשיו על שלב גבוה יותר של קליטה וכי בתוך חברת הילדים האחת בבית הספר, לא יחול כל אי שוויון בין בני המשק ובין הבנים המצטרפים. [17]
דבריו ביטאו דחיפות לחולל בקרב החברים שינוי תודעתי, לאמץ גישה שוויונית יותר ולבטל את הפרקטיקה החינוכית המבדלת בין ילדי הקיבוץ לחברות הנוער על ידי הקמת מערכת חינוכית אחת. הנאום היה מעין קריאת השכמה לתנועה הקיבוצית להתגייסות כללית ולהתעלות מעל הפערים התרבותיים. "לעבור לשלב גבוה יותר" הוא דימוי המעיד על הרטוריקה להגדיר את השינוי כשליחות חינוכית שיש בה תיקון מוסרי, חלק מבניית האתוס המחודש של התנועה הקיבוצית וביצור מעמדה.
תמונות 2 ו3: חברת הנוער דרור [18]
מודל הקליטה: מתח בין הלכה למעשה
לחברות הנוער נבנתה ברוב הקיבוצים קהילה חינוכית סגורה ועצמאית בשכונה נפרדת ובבידוד גאוגרפי. בני הנוער קיבלו ליווי של מחנך ומטפלת וסידור עבודה של ארבע או חמש שעות ביום. הקיבוץ קבע להם שעות נפרדות לשימוש בחדר האוכל, שלט באופי המפגשים עם חברת הנעורים הקיבוצית ובמינונם וניתק את הוריהם משותפות בחינוכם. מאפיינים אלה הוצדקו כמענה לצורך החניכים הצעירים במרחב מוגן וסביבה בטוחה שיאפשרו להם הסתגלות הדרגתית לחיי הקיבוץ השיתופיים. הגמישות במידת הפתיחות לקשרים חברתיים של הקהילה עם חברת הנוער הייתה שונה בין קיבוץ לקיבוץ, בהתאם לרמת הביטחון החברתי־כלכלי של כל קהילה. כל קיבוץ בחר לעצמו על פי אילוציו את מינון היחסים בין חברת הנוער לקהילה.
סימני השבר במודל הקליטה "בהפרדה" החלו להופיע בעיקר בקיבוצים ותיקים שבהם הוכשרו לעיתים שלוש חברות נוער בעת ובעונה אחת, או בקיבוצים צעירים שם היוותה חברת נוער אחת, שמנתה ארבעים חניכים, כרבע או שליש מהקהילה. העומס נתן את אותותיו והשפיע על נתוני הנשירה ואי־היציבות בחברות הנוער, והמספרים העידו על בעיה מערכתית. בשנת 1950 כ־46% מכלל החניכים שנקלטו בקיבוצים באותה שנה עזבו את המסגרת: 40% מהם נשרו מסיבות משפחתיות, 36% הוגדרו כ"לא ידוע" ועוד 11% נוספים עברו לעיר מרצונם.[19] תופעת הנשירה הארצית הרחבה הגיעה לשיעור של כ־70% מכלל מסגרות עליית הנוער בשנות העלייה הגדולה, בין 1948 ל־1953. הנשירה הדגישה את השבריריות של המערכת כולה וחשפה את הצורך במענה חינוכי וחברתי הולם יותר לצורכי הנוער.
חששות, בלבול והיעדר קווים חינוכיים ברורים ניכרו בשיח של צוותי החינוך על קליטת חברות הנוער בראשית שנות החמישים. בכנסי המדריכים הראשונים עלו שוב ושוב התלבטויות רבות בעיצוב מדיניות חינוכית כוללת ותוכנית עבודה סדורה ומשותפת, שיתאימו לכל שלוש התנועות הקיבוציות. ההנהגה מצידה, בהמשך לקו החינוכי המסורתי הקיים, קראה למדריכים ש"לא לפחד מחינוך מגמתי" כפלטפורמה, ולא הציעה בדיקה מחדש של רלוונטיות התכנים.[20]
בתחילת 1951, לנוכח הצטברות קשיי קליטה והסתגלות, הוזמנו צוותי החינוך בקיבוצים לכנס מדריכים מיוחד שכותרתו "על חינוך הילדים מעדות המזרח". הכנס היה רב משתתפים ודווח עליו בהרחבה בעיתון הפנימי של עליית הנוער ידיעות המחלקה. הוא הפגיש לראשונה מטפלות ומדריכים משלוש התנועות הקיבוציות לשיח על הנושא הרגיש. המסר שעלה בבירור היה שאי אפשר עוד להסתמך על הניסיון החינוכי העשיר שהצטבר מקליטת בני נוער בעבר, ושיש צורך דחוף להתייחס למציאות המשתנה בהרכב החניכים, הנטוע בתרבות לשונית, דתית וחינוכית שונה. עלה הצורך להתאים את המסגרת הקיבוצית לחניכים, ולא להפך כבעבר, וזו הייתה נקודת מפנה מבחינת סדר היום החינוכי בתנועה הקיבוצית.[21]
בנאום במועצת הקיבוץ המאוחד בסוף 1953, שהופנה לאנשי החינוך, חידד כפכפי, בפרספקטיבה של זמן, את ההבדלים בין גלי העלייה ואת התפיסה החינוכית החדשה הנדרשת במפגש הנוכחי עם חברות הנוער:
הנוער שהגיע אלינו בעבר היה ברובו בעל השכלה כללית ראויה לשמה ורק ההשכלה העברית הייתה חסרה לו. הוא הגיע אלינו מסביבה שהייתה אמונה על מושגים של חיי ציבור ותנועה וברובם הספיקו להיות הם עצמם חברים בתנועות חלוציות. [...] לא כן הנוער הבא אלינו עכשיו. [...] מקורו מסביבה פרימיטיבית של ארצות פיאודליות למחצה, שמושגים של חיי ציבור או תנועה אינם מצויים בה. [...] אין כל צורך להזדקק לנימוק הבלתי נכון, כאילו נעוץ הקושי במוצא העדתי [ההדגשה במקור] של הנוער. אין כל יסוד לחשוב שבנוער של עדות המזרח טמונות פוטנציות קטנות יותר מאשר בכל נוער אחר שלנו. לא צבע העור קובע. בכל נוער המגיע אלינו בהכנה חינוכית כה דלה, יש להשקיע הרבה יותר עבודה חינוכית. [22]
כפכפי שיקף בדבריו את עמדות השיח ההשוואתי שרווח בציבור הקיבוצי כלפי קליטת נוער מארצות ערב והאסלאם והשתמש בעולם המושגים הקולוניאלי, שהיה שגור בו. הוא ניסה, בשפתם הם, להאיר את עיני החברים ולמקד אותם, בהלימה לעמדתו החינוכית, בצורך להתייצב מאחורי מטרת העל ולחזק את האמונה ש"העבודה החינוכית" תישא פירות בגישור על הפערים.
הסוגיה ההורית
התופעה הנרחבת של עזיבות בקרב חברות הנוער בקיבוצים חשפה סוגיה חדשה נוספת – הקושי של החניכים לחיות "בין שני בתים", בין שני עולמות, להסתגל לנאמנות כפולה, לקיבוץ ולמשפחתם, כשברקע מצבן הכלכלי־חברתי של המשפחות, מצוקת הקליטה ולחץ ההורים על בניהם לעזוב את חברת הנוער ולחזור הביתה לסייע.
הדיון הציבורי במרכיב המשפחתי ובהשפעתו על מדיניות הקליטה החל כבר בסוף 1949 וחלחל לשיח בין כל השותפים לקליטה. הדגש היה על הכנסת פרמטרים חדשים למשוואה – חשיבות הקשר ההורי, המשפחתי והרב־דורי. עליית הנוער הפנתה דרישות לקיבוצים לנקוט צעדים שיפגינו אמון בערכי הבית של החניכים וכבוד למורשתם.[23] אל השיח הצטרפו גם קולות מהאקדמיה, שהיו בעלי השפעה רבה על מקבלי ההחלטות בתחילת שנות החמישים. אלה קראו לבחינה מחודשת של האיזון העדין בין מרכיבי החינוך הקיבוצי ושמירה על עקרון השיתופיות ובין טיפוח הקשרים המשפחתיים החיוניים יחד עם חיפוש דרכים לשילוב ההורים בתהליך החינוכי, מבלי לערער ולהחליש את תחושת הקהילה.[24]
שחיקת צוותי החינוך
מתוך המסמכים עולות עדויות רבות לתופעת השחיקה הגוברת בקרב צוותי החינוך בקיבוצים במהלך שנות החמישים. לצד המשימות היומיומיות הרבות ומצוקות החניכים נדרשו המחנכים והמחנכות להיאבק סיזיפית על מקומם הראוי של בני הנוער בתוך מרקם החיים הציבוריים. רגשות תסכול השתקפו במכתבו המריר של מדריך ותיק אשר ביקש להפסיק את תפקידו לאחר שלוש שנות ליווי בחברת הנוער:
הסיבות להזנחה הוא יחס בלתי אוהד של דעת הקהל בקיבוץ כלפי החברה הזו. [...] בשיחה אתי לא התבייש חבר אחד להגדיר את יחסו כלפי החניכים האלה כגזעני. חשבתי שאולי מקרה יוצא דופן, התברר לי שגם במזכירות הקיבוץ יש שחושבים כך. [25]
היו אלה תחושות כאב ואכזבה של המדריך מיחס החברים בקיבוצו לחברת הנוער, למתחים שהתגלעו, להתייחסות המנוכרת בתוך הקהילה ולעמדות בתוך החברה הקיבוצית. כל אלה פגעו ברגשותיהם של החניכים וביכולת השתלבותם. השימוש הישיר במונח "גזעני", שהיה נדיר במסמכים, מעיד על רגישות המדריך, על כעסו והתנגדותו ליחס הקיים, שסתר בעיניו את הערכים והנורמות המקובלים.
הסתייגויות מצד עליית הנוער
בתחילת 1951 החלו מפקחי עליית הנוער בביקורים שיטתיים בקיבוצים ובפנימיות, כדי לבדוק עקרונות מרכזיים ביישום המודלים החינוכיים לקליטת בני נוער. הם הצביעו על היעדרה של מדיניות חינוכית מכוונת שתשכיל להעניק "מגע ורגש לילד מעדות המזרח" ועמדו בדוחותיהם על הקשר בין תחושת הבידוד החברתי של החניכים בחברות הנוער בקיבוצים ובין הצלחתם להשתלב במסגרות.[26] בעקבות הבדיקה נדרשו מוסדות הקיבוץ וצוותי החינוך לענות על תהיות עקרוניות שהעלו נציגי הארגון, בדבר השותפות המצומצמת של בני הנוער במרחבים הציבוריים, ההפרדה בינם לבין החברים בחדר האוכל ואף השימוש המשותף במקלחות עם המבוגרים.[27] השגות ברוח זו הניעו לחשיבה מחודשת בקיבוצים, לחיזוק יוזמות מקומיות של שינוי שנועדו להגביר את המודעות והרגישות לצורכיהם האישיים של החניכים ולחשיבות הקשר עם משפחותיהם ושורשיהם התרבותיים.
תמונה 4: מקהלה במחנה נוער. [28]
בני המשק בשיח פנימי ביקורתי
התגובות הביקורתיות ביותר לקיומן של שתי מסגרות חינוכיות פורמליות בממשק מקביל הגיעו מהדור הצעיר של בני הקיבוץ. ב־1953 התעורר דיון בקרב חניכי "הרי אפרים", מוסד חינוכי של השומר הצעיר, בעקבות המעבר למבנים חדשים עם תנאי מגורים ולימודים משופרים. ברקע הדהד הפער הצורם בתנאי החיים בין בני הקיבוצים לבין חברת הנוער, שחניכיה נשארו במבנים ארעיים. הנושא עורר השגות ואף כעס, כפי שתועדו בפרוטוקול דיונים ארוכים תחת הכותרת: "שיחות 'גוף בוגר' - חברות הנוער ואנחנו". עלו בהם תחושות קשות כלפי היחס המפלה שקיבלו חברות הנוער בקיבוצים, צוטטו אמירות מזלזלות של חברים שהגיעו לאוזניהם והובעה התקווה שהנערים והנערות לא נפגעו. פרק שלם בדיונים נסב על האפליה בשעות העבודה והקצאת השעות הלא נוחות לחברות הנוער ונמתחה ביקורת גם על איכות ההדרכה שהם קיבלו. כך התבטא, לדוגמה, אחד מבני המשק:
הסתכלו במספר שעות העבודה המהווה גם גורם לרגשי נחיתות. הקיבוץ אשם הרבה. יחסו לא טוב בעיקר אל חברות נוער צעירות אשר בקיבוץ נחשבות כפרחחים [...] גם ההדרכה אינה מתאימה, למחנך אין גישה נכונה אל הילדים. [29]
הצעירים הביעו תרעומת כלפי דור ההורים ואי־השלמה עם המציאות הלא שוויונית. הם ראו בה כישלון חינוכי. בדיונים הופנו חיצים גם כלפי חניכי חברות הנוער עצמם, שלא עשו מספיק ותרמו רק במעט במאמצים משלהם להשתלב בקיבוץ. היה זה מעין סיעור מוחות עם קולות לכאן ולכאן. מקצת מבני הקיבוץ צידדו בהוריהם, ואילו אחרים קראו לחשבון נפש קולקטיבי, לפעולת תיקון מעשית על ידי שיפור היחסים בין שתי הקבוצות, הידוק הקשרים ומפגשים משותפים תכופים יותר מתוך הבנה ש"חברות אמת", כדבריהם, יכולה להתגבש רק בעזרת מהלכים דומים.
תמונה 5: חברת הנוער רימון. [30]
התחדשות חינוכית בקיבוצים בתקופת הפילוג: ממשבר לרפורמה
בקיץ 1952 החלה להתגבש לראשונה בקיבוץ עין חרוד שבעמק תוכנית סדורה לשילוב כיתות בני המשק עם כיתות חברות הנוער. מכיוון שניסיונות אלה התרחשו על רקע קלחת הפילוג והרוחות הסוערות, הייתה המשימה מורכבת ביותר.[31] חניכי שכבה י' בחברת הנוער, שהיו במהלך 1952 בשנתם הראשונה בקיבוץ, נקלעו למאבק האידאולוגי בין החברים, ששיאו היה בפיצול מערכת החינוך המשותפת של קיבוץ עין חרוד ותל יוסף. כיתות בני המשק הצטמצמו במידה ניכרת, והכיתות של חברות הנוער התפצלו בין שני הקיבוצים. על רקע זה ובשל דאגת המדריכים לעתידם החינוכי של החניכים במצב החדש, עלתה תוכנית ההצמדה, שנועדה לאחד את כיתות בני המשק עם כיתות חברות הנוער, כפתרון מיטבי. בקיבוץ החלו לנקוט צעדים מקדימים שיטתיים לקראת שנת הלימודים הקרבה, הכינו תוכניות לימוד מואצות להשלמת פערים בין שתי הקבוצות ובני המשק יזמו בעצמם פעולות גיבוש – משחקים ותחרויות – כדי להקל את התהליך. חברי עין חרוד אימצו ב"לב לא קל" את התוכנית החדשה. הם חששו מהמשמעויות הכלכליות של המהלך עת ייפסקו המימון וההקצבות מעליית הנוער. הם היו מוטרדים גם מקיצור יום העבודה של חברות הנוער, אך למרות ההשגות אושר המיזוג החינוכי בשיחת הקיבוץ.[32] המהלך קיבל גיבוי ברמה התנועתית בקיבוץ המאוחד, ונוסח רטורית כמהלך בעל משמעות רחבה יותר, כצעד לקראת שימור האתוס של חברה שוויונית, גם בעיצומו של משבר פנימי מתמשך.
תפקיד בני המשק וחניכי חברות הנוער בעיצוב מודל הקליטה
המעבר לתוכנית ההצמדה בכיתות משולבות החל בעין חרוד והמשיך ככדור שלג לקיבוצים נוספים. התהליך הציב את בני המשק בלב השינוי, וכובד המשא החינוכי הונח במידה רבה על כתפיהם. הצעירים נדרשו לאמץ את בני ובנות חברות הנוער ולהכניס אותם לשגרת היומיום שלהם ולחברתם הסגורה, ובה בעת להתמודד עם פערים לימודיים ותרבותיים, ועם ספקות מערערים של הוריהם בעניין כשירותם לשאת במשימה. החברים אמרו למשל ש"טבע בני הקיבוץ שיתנשאו על בני חברות הנוער", שלא יקבלו לעולם את בני הנוער "כשווים", הרי "הם גדלו בתנאים מועדפים וייחודיים". עם זאת היו אחרים שנטו לבטוח ביכולותיהם של בני המשק לעמוד במשימה ההיסטורית של "קיבוץ גלויות", וראו במפגש זה מבחן לדור המנהיגות הבא של התנועה הקיבוצית.[33]
אירוע סמלי, המשקף את נכונות הדור הצעיר להיות חלק מרכזי מהמהלך חרף ספקנות הוריהם, היה יוזמה של בני כיתה י' בעין חרוד ב־1953. בצעד "אמיץ ועצמאי" הם העבירו את חפציהם מבית הוריהם הנוח לצריפי חברות הנוער – "במקום בו הרוח נושבת מכל הפרצות בגגות וברצפות של חדרים ערומים אלו".[34] זו הייתה דרך ספונטנית להביע רוח התגייסות לתהליך במעשים, ולא בהכרח כדי לרצות את הוריהם.
לחטיבות הצעירות בתנועת הקיבוץ המאוחד היה תפקיד מרכזי בהצלחת המהלך להצמדת הכיתות, כפי שבא לידי ביטוי בכנסים שהתקיימו במהלך 1953 בשפיים ובדפנה. הכנסים הוקדשו לעיבוד ולשיקום של צלקות הפילוג ולגיבוש הנהגה צעירה לתנועה. במפגשים אלה יוצגו לראשונה חניכים של כיתות משולבות –תלמידים מחברות הנוער ומבני הקיבוצים. נשמעה בדיונים נימת השלמה ושמחה עם התהליך, ורבים הביעו תמיכה ואמון מלא בדרך החדשה להצמדה שלמה, מתוך מודעות למורכבות ולמכשולים האפשריים.[35]
המיזוג היה שינוי עמוק ומטלטל עבור חניכי חברות הנוער. הם הרגישו שמחה והתרגשות לצד חששות עמוקים וחוסר ביטחון מאובדן הזהות הקבוצתית. במבט לאחור, חלקם ראו במעבר למסגרת החינוכית המשולבת "קריעה" נוספת בחייהם, שהיו רוויי אי־יציבות חברתית.[36] על רקע רגשות עזים אלה הונחו המדריכים בקיבוצים להתנהל בצעדים מדודים ולעבור להצמדה מלאה בשלבים רק כשחברת הנוער תהיה "בשלה" לתהליך. למנהלים ולמורים בבתי הספר נשלחו הנחיות מפורשות להימנע מכל סוג של סלקציה או אפליה עדתית ולשמר את מקומם של המדריכים המלווים את בני הנוער בתוך הכיתה המשולבת, כדי לספק לחניכים תחושת ביטחון תוך כדי השינויים.[37]
תמונה 6: קבוצת ארז עם המורה. [38]
מודל הקליטה בהצמדה: בין שמרנות לפתיחות
המעבר מהצהרות למעשים היה מהיר יחסית בקיבוץ המאוחד. בשנת 1952 הוצמדו 11 חברות נוער לבתי הספר המקומיים בקיבוצים, ובשנה שלאחר מכן הצטרפו עוד 14. יחד הן היו 25 כיתות מוצמדות מתוך 55 חברות שנקלטו בתנועה באותה שנה. רוב חניכי חברות הנוער הללו הגיעו מפרס, עיראק, טורקיה וצפון אפריקה.[39] שלב זה הושלם עם פרסומו של מסמך רגולציה פנימי, שסימן את ההכרה הרשמית במגוון מודלים של שילוב – מהצמדה מלאה ועד הפרדה חלקית, בהתאם לאופי של כל קיבוץ ולבחירתו. המסמך הכיר בעובדה שהסלקטיביות וההפרדה המלאה במודל הקודם הובילו במישרין לעזיבה של חניכים מחברות הנוער ולפגיעה בחבריהם שנשארו בקיבוץ.[40]
במקביל החלו חילופי מכתבים בין הקיבוצים לעליית הנוער לצורך קבלת הכשר רשמי למהלך. עליית הנוער לא אישרה רבות מהבקשות להצמדה, ולא פעם הסתייגה מהיוזמות המקומיות של הקיבוצים בטענה שאינם עומדים בקריטריונים שהוצבו. היה כאן מהלך מכוון להאט את הרפורמה, משום שבמובנים רבים ההצמדה ייתרה את תפקידה של עליית הנוער, ואילו זו הייתה מעוניינת לשמר את הגמוניית הפיקוח שלה על תהליכי הקליטה.[41]
תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים
בשנים 1953–1954, בעקבות הקיבוצים השכנים, החלו בתנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים בתהליכי הצמדה עצמאיים של חברות נוער לכיתות ילדי המשק בכמה קיבוצים, וביניהם כפר גלעדי, קריית ענבים, משמר השרון ועינת. מזכירוּת תנועת האיחוד הטרייה, שחששה מהשפעות השינויים, בלמה ניסיונות אלה ופעלה למניעת הפיכתם למדיניות רשמית. במאי 1954 נענתה מזכירות האיחוד ללחצי השטח והזמינה את צוותי החינוך לכנס מכונן ורב־משתתפים – "בשאלת ההצמדה". קדם לכך סקר שנערך בשתי התנועות האחרות, שבדק את הלכי הרוח בקיבוצים ואת מידת התמיכה במהלך ההצמדה בתנועה הקיבוצית כולה.[42]
החברים המשתתפים באו לכנס במידה רבה מתוך רצון לחולל שינוי בקיבוציהם, אך האווירה הייתה טעונה וביקורתית למהלך. מארגני הכנס, שניסחו את סדר היום, ביטאו גישה שלילית להצמדה והביעו חשש מהאפשרות שהשינוי מרחיק הלכת יוביל ל"חיסול חברות הנוער", מוסד מרכזי בקיבוץ ואחד מהישגיו החשובים. במהלך הדיונים עלו בקהל קריאות להימנע מ"רטוריקת השוויון האידיאליסטית" של ימי העלייה הראשונה והשנייה ולהכיר בשינוי העמוק שחל במציאות החברתית והתרבותית בישראל עם הגעת גלי העלייה הגדולה. גישה שמרנית זו ביקשה להיצמד למודל הקיים ולהמשיך ליישם קליטה בהפרדה מפוקחת בהתאם לתנאים.
הכנס הסתיים ללא החלטה חד־משמעית בנושא ההצמדה. האתגר, כפי שנוסח, קרא לצמצם את הציפיות מחברות הנוער להגשמה, ולהעצים את "החינוך לערכים ולהתבגרות בתהליך ההכשרה, בין אם החניכים בחברות הנוער יבחרו להישאר בקיבוץ ובין אם יעזבו".[43] התנועה הצעירה העדיפה שלא לנקוט עמדה נחרצת שהייתה עלולה לעורר מתחים נוספים, והחליטה להמשיך לשתף פעולה עם עליית הנוער בתקופה רגישה זו של עיצוב זהות וחזון. בהמשך נשלחה איגרת לקיבוצים עם המסר שיצא מהכנס: מחויבות התנועה לשיפור תנאי החיים ורמת הלימודים של כל חברות הנוער, מתוך מטרה לצמצם פערים בין הנוער העולה לבין ילדי המשק. בה בעת הושאר פתח לתהליכי הצמדה עתידיים, על בסיס הסכמות פרטניות, בהתאם לבקשות, לאופי ולצרכים של כל קהילה קיבוצית בנפרד.
תנועת הקיבוץ הארצי
בעקבות הפילוג בתנועת הקיבוץ המאוחד והקמת איחוד הקבוצות והקיבוצים בשנת 1952 תפס הקיבוץ הארצי את מקומו כתנועה הקולטת הגדולה ביותר של חברות נוער. בדומה לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, ובניגוד לגישת הקיבוץ המאוחד, שבחר בשנות החמישים המוקדמות לתמוך בצעדי הצמדה בקיבוציו, העדיף הקיבוץ הארצי שלא להצהיר על קו מדיניות מחייב ולשמור על מערך פדגוגי נפרד לחברות הנוער ולבני הקיבוץ. היו יוזמות מעטות למיזוג חינוכי, וברוב קיבוצי השומר הצעיר שמרו על המודל המסורתי של קליטה במתכונת מודל ההפרדה. הניסיונות לשלב בין שתי האוכלוסיות, כפי שעשו למשל בקיבוצים שמיר, עמיר ושער העמקים, היו חלקיים ואימצו מודל ביניים של שילוב חניכי חברות הנוער בלמידה, אך שמירה על מסגרת חיים חברתית נפרדת בשכונה משלהם ולא במוסד החינוכי. דוגמה ייחודית הייתה בקיבוץ גן שמואל. ב־1954 ציינו בקיבוץ זה את המעבר לשילוב חינוכי מלא של כל חברות הנוער הבאות בכיתות בני המשק.[44] ניסיון יוצא דופן נוסף נערך בנגב, עם הקמת מרכז חינוכי אזורי בקיבוץ נגבה שלמדו בו יחדיו ילדי עליית הנוער ובני הקיבוצים הסמוכים רוחמה וכפר מנחם. מודל זה נחשב לחדשני, שכן הוא נועד לתת מענה במשאבים לפיזור הגאוגרפי של חברות נוער קטנות. עליית הנוער גייסה את ארגון 'הדסה' הבינלאומי להשתתף במימון הפרויקט המשותף.[45] דפוס זה מעיד על פרגמטיות מסוימת בתפיסת הקיבוץ הארצי ומראה שהוא השכיל לאמץ מודלים מקומיים גמישים ושיתופי פעולה לצד שמרנות מבנית במרבית קיבוציו.
התנועה הקפידה להדגיש בעיתון על המשמר את תפקידן הסגולי של תנועות הנוער באתוס החברה הקיבוצית המתרחבת ולדווח על הנעשה בהן באופן שוטף. באפריל 1954 כתב מאיר יערי, מנהיג התנועה, לקראת המועצה הכללית השמינית של הקיבוץ הארצי שהייתה אמורה להיפתח, מאמר על תרומתן של חברות הנוער לקיבוץ הארצי. יערי ציין בגאווה כי בין ארבעה יסודות של יציבות הקיבוץ הארצי ניצב "'היסוד הרביעי' – הגידול בקבוצות של עליית הנוער בהרכבן החדש, מתוך המעברות, השכונות ומפרברי העוני של ירושלים ותל אביב".[46] הוא התעלם ממשבר העזיבות, מהשיח החינוכי הפנימי הער ומהרפורמה שהחלה להרים דגל בקיבוץ המאוחד, ודבק באתוס המוביל של הצלחת מפעל קיבוץ הגלויות וההתיישבות בארץ.
למעשה, ב־1954, מתחילת שנת הלימודים, החל שינוי מהותי במעמדן של חברות הנוער במדיניות הקיבוץ הארצי. לקיבוצים נשלחו תקנונים שניסחו נהלים ברורים להחלת צעדי שוויון בין בני המשק לחניכי חברות הנוער, ואלה כללו בין היתר דרישה להקצאה משותפת של משאבים לימודיים דוגמת מעבדות, ספריות ומתקני ספורט. הנהלים החדשים הדגישו את חשיבות שילובם המלא של כל החניכים בפעילויות לא פורמליות עם בני הקיבוץ במוסד החינוכי. המזכירויות והצוותים בקיבוצים התחייבו לדפוסי פעולה חדשים המעצימים שיתופי פעולה בין הצוותים המקצועיים והפדגוגיים של שתי מסגרות החינוך.[47]
בין שוויון לאתגרים: מסמך ההצמדה של עליית הנוער, 1956
אבן דרך בהערכת רפורמת ההצמדה בתנועה הקיבוצית בשנות החמישים הייתה יציאתה לאור בקיץ 1956 של חוברת מטעם עליית הנוער ובה דוח בשם "בעיית ההצמדה: עובדות, הערכות ומסקנות". המסמך קיבץ נתונים מחקריים שאספו נציגי עליית הנוער ומפקחיה בשנים 1952–1956 וכלל דוחות, ראיונות, סקרים ועדויות מהמפגש שהתרחש בכיתות מוצמדות בכשישים חברות נוער. המסמך מנה כמה יתרונות של תהליך ההצמדה: השוואת תנאי המחיה של חניכי חברות הנוער לאלו של בני הקיבוצים, שיתוף משאבים חינוכיים ועלייה בנכונותם של בתי הספר הקיבוציים לשלב אותן מבחינה לימודית וחברתית. לצד ההישגים, החוברת הצביעה על שורה של בעיות מבניות והסתייגויות חינוכיות, למשל העובדה שתהליך ההצמדה התנהל ברובו ברמה מקומית, ללא תכנון מערכתי וללא הכוונה מקצועית מספקת. החוברת הדגישה שהצמדת הכיתות נכשלה בניסיונה לצמצם את תופעת העזיבה של חניכי חברות הנוער ושהקיבוצים לא הצליחו, לדעת הכותבים, לטפח רגשות שייכות למקום ולכתה עקב קיומם של מנגנוני סינון והנשרה סמויים, שרידים לשיטה הקודמת המיושנת.[48]
היו בדוח גם טענות לבני המשק שלא הבינו את תפקידם, שבקבוצות הממוזגות שנבדקו נמצא שהם לא היו מודעים לכובד המשימה הלאומית שהונחה לפתחם והחמיצו הזדמנויות לקשור קשרים משמעותיים עם חניכי חברות הנוער. ביקורת חריפה הופנתה כלפי מנהלי בתי הספר הקיבוציים. אלה הואשמו בהעמדת מנגנוני סינון והנשרה בלתי רשמיים וסמויים, לעיתים בניגוד להנחיות, ובפגיעה בעקרונות ההצמדה וייעודם הערכי. הדוח הסתיים בקריאה לבחינה מחודשת של תהליך ההצמדה ובצורך במחקר מעמיק יותר שיכלול את נקודת מבטם ואת קולותיהם של החניכים עצמם. הדוח שיקף בין השורות את יחסי הכוחות המשתנים בין עליית הנוער לקיבוצים ואת סוף העידן שבו עליית הנוער הייתה הגורם המפקח שהכתיב את היעדים והציב את עצמו כשומר סף ערכי של הקיבוצים.
סיכום
אתגרי הקליטה של חברות נוער מארצות ערב והאסלאם לתוך הקהילה הקיבוצית בראשית שנות החמישים חשפו גבולות חינוכיים, אידאולוגיים וערכיים שנחצו עם הגעת בני הנוער. צוותי החינוך היו אלה שזיהו, לנוכח מצוקת הקליטה, את השחיקה בתפיסה החינוכית המגמתית־אידאולוגית שהייתה נהוגה בקיבוצים, והחלו לערער על הביטחון באושיות מודל הקליטה הקיים. קו זה עלה בקנה אחד עם השאיפה הכנה בקיבוצים להעניק לנערים ולנערות בית שני ולמלא תפקיד מרכזי במפעל קיבוץ הגלויות ובמשימה הקיומית של הרחבת הקהילה הקיבוצית הצומחת.
מאמצי השילוב של חברות הנוער לתוך מרקם הקהילה הקיבוצית נתקלו לא אחת בהלך רוח חברתי שלילי כלפי הנוער העולה, מנהגיו ותרבותו. המאמר מראה כיצד עורר המפגש עם חברות הנוער בהרכבן החדש שיח פנימי נוקב בקיבוצים. נחשפו בו עמדות סטריאוטיפיות לצד גישות של שינוי והתנגשות בין ערכי הליבה הקולקטיביים־הומניסטיים ובין פרקטיקות חינוכיות של הפרדה והבחנה. בהקשר של תחילת שנות החמישים היה המתח הזה, שנבע מתוך הקושי, גורם מרכזי בהתנעת תמורות בתהליכי ההשתלבות של חברות הנוער בקהילה הקיבוצית המתעצבת.
ניסיונות חלוציים לשבור את הפרדיגמה החינוכית בכמה קיבוצים בשלהי 1952, שבאו לידי ביטוי בביטול ההפרדה ובמיזוגם המלא של בני הנוער העולה בכיתות החינוך עם בני הקיבוץ, היו דוגמה לפריצת הגבולות במרחב הקיבוצי. יוזמה שכזאת החלה בקיבוץ המאוחד, בעין חרוד, מתוך צורך פנימי בתקופת הפילוג. היא נבעה אמנם ממשבר, אך ככל שגברו הפניות לפתוח כיתות מוצמדות נתפס השינוי, כבר בתקופתו, כמהלך מהפכני "לבניית משק חדש, חברת מופת חפה מסתירות ערכיות פנימיות, שתחזיר את עטרת האתוס הקיבוצי".[49]
בעוד הנהגת תנועת הקיבוץ המאוחד, היוצאת ממשבר הפילוג, עודדה את השילוב הן לוגיסטית והן רעיונית ונעזרה בחטיבה הצעירה, ההטמעה של הרפורמה בתנועות האחרות הייתה איטית יותר. הלכי רוח שמרניים וזהירים יותר גברו, אך גם שם לא היה אפשר להתעלם מיוזמות מקומיות חדשניות בתוך התנועות ומהשפעת מגמות השינוי. משנת 1955 ואילך, וביתר שאת בשנות השישים, חייבו מוסדות הקיבוץ הארצי ואיחוד הקבוצות והקיבוצים להעמיק את השוויון בממשקים הארגוניים והחברתיים בין בני הדור הצעיר בשתי מסגרות החינוך. למרות זאת, נותרו שאלות מחקר פתוחות על השפעתם המעשית של התקנונים וההנחיות מ"למעלה" על מידת השתלבותם של חניכי חברות הנוער בחיי הקיבוץ, ועל מדד העזיבות.
עליית הנוער מיצבה את עצמה כמתנגדת המרכזית לרפורמה. ההצמדה נתפסה בעיניה כמהלך זמני, אם מנימוקים חינוכיים ענייניים ואם מחשש לפגיעה במעמדה הנשחק לנוכח מאבקי הכוח עם הקיבוץ והתעקשותו על אוטונומיה חינוכית. האחריות למחדלי הקליטה הוטלה על הקיבוצים בלבד, והמהלך להצמדת הכיתות הוערך בספקנות הן בתרומתו לחיזוק תחושת השייכות והן מבחינת פתרון בעיית היציבות. אולם הדוח הביקורתי והחד־צדדי של עליית הנוער שפורסם ב־1956 השפיע אך במעט על נרטיב ההצלחה והסיפוק שטוו לעצמם חברי הקיבוצים. ההתקדמות של הרפורמה בקליטת חברות הנוער לתוך חברת הילדים ואותות המפגש הבלתי אמצעי שנוצר בכיתות נחרטו בעיני אנשי התנועה הקיבוצית כצעד חשוב, חלון הזדמנויות חינוכי ונקודת מפנה בעלת משמעות פנימית וחיצונית. לדידם, צעד זה העניק מחדש לתנועה כולה את תחושת השליחות החברתית־חלוצית שאבדה לה. כפכפי, אבי רפורמת ההצמדה, ניסח את הדברים כך: "זוהי עליית מדרגה במאמצים להכלת 'ישראל השנייה'".[50]
הבחירה להישען על מקורות כתובים בני התקופה בלבד, תוך כדי הסתייגות מהסתמכות בלתי ביקורתית על עלונים ופרסומים פנימיים, הגבילה את ייצוג קולם של חניכי חברות הנוער. ההחלטה להימנע מראיונות מאוחרים, ספרות יפה או סקרים שנערכו בדיעבד, בשל מגבלות הזיכרון וההקשר המשתנה, השפיעה על רוחב היריעה. שילוב מתודולוגיות נוספות עשוי להעמיק את הבנת מהות המפגש החברתי־תרבותי בחברה הקיבוצית, שבתחילת שנות החמישים נהייתה הטרוגנית ורב־תרבותית יותר ויותר. מחקר מקיף בכיוון זה יתרום להפריית השיח ההיסטורי על תהליכי קליטה, גיבוש זהויות קולקטיביות ועיצוב מערכות יחסים בין ותיקים לחדשים בחברה הישראלית בראשית המדינה.
מראי מקום
[1] רישארד ווינטראוב, "מועצת הקיבוץ הארצי הכ"ט," על המשמר, 19 ביוני, 1950.
[2] על הקליטה בקיבוצים בשנות החמישים ראו גם דבורה הכהן, עולים בסערה: העלייה הגדולה וקליטתה בישראל 1948–1953 (ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 1994); רחל כהן פרידהיים, "היה או לא היה? הקיבוצים לא רצו לקלוט עלייה מארצות האסלאם," עיונים 21 (2011): 317–338; אלי צור, "החלה יציאת מצריים – ומה עשו חלוצינו? הקיבוץ במבחן העלייה ההמונית," עיונים 9 (1999): 316–337.
[3] על החינוך בתנועות הקיבוציות ראו גם יובל דרור, תולדות החינוך הקיבוצי: מהלכה למעשה (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002). תנועת "חבר הקבוצות" התמזגה בשנת 1951 עם "איחוד הקיבוצים" והפכה ל"איחוד הקבוצות והקיבוצים".
[4] יצחק כפכפי, "בצל משפטי פראג-מועצת הקיבוץ המאוחד," על המשמר, 9 בדצמבר, 1952; יצחק (יצחקל'ה) כפכפי (1911–1998) היה חבר קיבוץ מעוז חיים, איש חינוך ואופקים שנשא בתפקידים רבים בתנועה הקיבוצית. הוא היה אביו הרוחני והיוזם של מודל קליטת חברות הנוער בקיבוצי המאוחד בתוכנית ההצמדה לכיתות ילדי המשק. לאחר הפילוג בקיבוץ המאוחד המשיך להיות פעיל ומשפיע בתחום החינוך בתנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים. בשנת 1964 עבר לגור בקיבוץ אשדות יעקב.
[5] משה סיקרון, העלייה לישראל 1948 עד 1953 (ירושלים: מרכז פאלק למחקר כלכלי בישראל והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1957).
[6] על עליית הנוער בתחילת שנות החמישים ראו גם: יוסף רפפורט, "לבירור דרכה של עליית הנוער ומקומה בחינוך בישראל," מגמות ה' (1953): 50–77.
[7] דין וחשבון סטטיסטי, 1 באפריל 1952, תיק "משרדי הממשלה – עליית הנוער – מאי 1945–מאי 1953", גל- 18935/13, ארכיון המדינה (להלן א"מ), ירושלים.
[8] על המשבר בתנועה הקיבוצית בשנות החמישים ראו גם: הנרי ניר, רק שביל כבשו רגלי: תולדות התנועה הקיבוצית (ירושלים: מוסד ביאליק, 2008), 528–538; אביבה חלמיש וצבי צמרת (עורכים), הקיבוץ – מאה השנים הראשונות (ירושלים: יד יצחק בן־צבי, יד יערי ויד טבנקין, 2010); אלון פאוקר ותמר שכטר, "חברי הקיבוץ הארצי בעשור הראשון של המדינה: בין משימתיות לטיפוח הבית," ישראל 23 (2016): 205–237.
[9] מכתב ראשי התנועות הקיבוציות אל הועד המנהל של עליית הנוער, 21 באוגוסט 1949, תיק " ועדת הנוער – התכתבויות וחוזרים – 1952-1943", 2-18/4/1, ארכיון יד טבנקין (להלן אי"ט), רמת אפעל.
[10] ירמיהו שמואלי, "1000 ילדים ונוער מגיעים לישראל מדי חודש," על המשמר, 8 בינואר, 1950.
[11] אישור 800 יחידות דיור לקליטת ילדים ונוער, 1 בפברואר 1951, תיק "עליית הנוער 1962-1950", גל-2371/19, א"מ, ירושלים.
[12] מחיינו, גיליון 1026, 8 באוקטובר 1952, ארכיון תל יוסף (להלן את"י).
[13] על יחסי עולים וותיקים בימי העלייה הגדולה ראו גם אורית רוזין, "תנאים של סלידה: היגיינה והורות של עולים מארצות האסלאם בעיני ותיקים בשנות החמישים," עיונים 12 (2002): 259–270; משה ליסק, "דימוי עולים: סטריאוטיפים ותיוג בתקופת העלייה הגדולה בשנות החמישים," קתדרה 43 (1987): 125–144.
[14] ציור מאת יוחנן סימון, תיק "חברות הנוער 1950–1960", מיכל 7.1.12, ארכיון גן שמואל (להלן אג"ש).
[15] חברות הנוער העירקיות בימים הראשונים בקיבוץ עברון – תלמידים כותבים, תיק "ארכיון אישי – יצחקי פלה – 2006-1914", 6-1-093, ארכיון יד יערי (אש"צ), גבעת חביבה.
[16] מתוך עלון חברות הנוער, איחוד הקבוצות והקיבוצים, ניבנו, גיליון 6, ספטמבר 1956, את"י.
[17] כפכפי, על המשמר, 9 בדצמבר, 1952.
[18] חברת הנוער "דרור", 1959–1960, ארכיון קיבוץ געש.
[19] דין וחשבון פנימי־עליית הנוער־סטטיסטיקה – 1951-1950, תיק "ועדת הנוער – פרוטוקולים – 1950–1956", 2-18/15/5, אי"ט.
[20] כנס החינוך הרעיוני בחברות נוער עולה, 15 בינואר 1950, תיק "ועדת הנוער - פעילות הועדה – 1950–1961", 2-17/5/6, אי"ט.
[21] כנס על חינוך הילדים מעדות המזרח, ידיעות המחלקה 6, מרס 1951, תיק "המחלקה לעלית הנוער – 1945–1953", גל-18935/13, א"מ.
[22] מועצת הקיבוץ המאוחד באלונים, 2–5 ביולי 1953, תיק "מועצות הקיבוץ המאוחד – 1980-1933", 2-2/21/4, אי"ט.
[23] חנוך ריינהולד: "התקרבות והסתגלות", ידיעות המחלקה 6, מרס 1951, א"מ.
[24] על שבירת ההגמוניה של "הגישה התרבותית", שהייתה דומיננטית בהשפעתה על מדיניות החינוך בשנות החמישים, ועל החברה הישראלית והבעיה העדתית, ראו גם ירון צור, "ההיסטוריוגרפיה הישראלית והבעיה העדתית," פעמים 94–95 (2003): 7–56. על השיח המחקרי־עדתי ראו גם יהודה שנהב ועוד (עורכים), מזרחים בישראל: עיון ביקורתי מחודש (ירושלים: מכון ון ליר, 2002); אביעד מורנו, נח גרבר, אסתר מאיר־גליצנשטיין ועופר שיף (עורכים), ההיסטוריה הארוכה של המזרחים: כיוונים חדשים בחקר יהודי ארצות האסלאם (שדה בוקר: מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות ואוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 2021).
[25] חנוך ריינהולד: "התקרבות והסתגלות", ידיעות המחלקה 6, מרס 1951, א"מ.
[26] תיק "המחלקה לעליית הנוער 1953-1949", ג- 856/44, א"מ.
[27] ידיעות המחלקה 6, מרס 1951, א"מ.
[28] תיק "חברות הנוער 1950–1960", אג"ש.
[29] מוסד חינוכי הרי אפרים – 1950–1957 – פרוטוקול שיחות גוף בוגר – 20.2.1953 – 22.10.1953, תיק "ארכיון השומר הצעיר", 47.200-(2), א"מ.
[30] חברת נוער 1961 – תמונה מתוך אתר קיבוץ מצר, https://www.metzer.org.il
[31] על הפילוג בעין חרוד ראו גם אייל כפכפי, "הקרע בעין חרוד: בנים אכלו בוסר ושיני אבות תקהינה - המחלוקת על השתייכות עין חרוד לקיבוץ המאוחד," פנחס גינוסר (עורך), עיונים בתקומת ישראל : מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל, כרך 3 (שדה בוקר: מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות ואוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 1993).
[32] אוסף יומני עין חרוד – גיליונות 395–418, 1952–1953, הספרייה הלאומית (נל"י).
[33] תיק "מועצות הקיבוץ המאוחד – 1933–1980", 2-2/21/4, אי"ט.
[34] יומני עין חרוד 19.6.1953 – 4.12.1953, נל"י.
[35] כנס חטיבות צעירות בשפיים – 29 ביולי 1953; מועצת חטיבת בני הקיבוץ בדפנה – 3 באוקטובר 1953, תיק "כנסי חטיבות צעירות 1953", 2-26/37/4, אי"ט.
[36] דוד צימרמן (עורך), דו"ח לבעיית ההצמדה – עובדות, הערכות ומסקנות, 8 באוגוסט 1956, 2-18/15/1, אי"ט.
[37] החלטות מועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת ברנר, 19 בדצמבר 1953, 2-2/21/4, אי"ט.
[38] קבוצת "ארז" עם המורה, 1953, אג"ש.
[39] סטטיסטיקה, תיק "מזכירות הקיבוץ המאוחד – עליית הנוער – 1952–1953, 75/8037S, הארכיון הציוני המרכזי (להלן אצ"מ), ירושלים.
[40] "מועצת הקיבוץ המאוחד – בית השיטה", על המשמר, 13 ביולי 1952.
[41] 75/8037S, אצ"מ.
[42] כנס איחוד הקבוצות והקיבוצים בשאלת ההצמדה – בית ברל, 23 במאי 1954, תיק "ועדת הנוער – פרוטוקולים – 1950–1956", 2-18/5/5/1, אי"ט.
[43] כנס איחוד הקבוצות והקיבוצים, אי"ט.
[44] תיק "חברות הנוער 1950–1960", אג"ש.
[45] ידיעות המחלקה 6, מרס 1951, א"מ.
[46] מאיר יערי, "התנועה הקיבוצית והקיבוץ הארצי כעמוד השדרה בתהליך הריכוז הטריטוריאלי," על המשמר, 2 באפריל, 1954.
[47] השבוע בקיבוץ הארצי, ספטמבר 1954, תיק "השבוע בקבוץ הארצי – כרך ד' – תשי"ד 1953–1954", 7-03-1/476, אש"צ.
[48] דוד צימרמן (עורך), דו"ח לבעיית ההצמדה, אי"ט.
[49] יומן עין חרוד, 25 ביולי 1952, הספרייה הלאומית.
[50] תיק "מסמכי תהליך ההצמדה בקיבוץ המאוחד – 1952–1954", 75/5037, אצ"מ.
ביבליוגרפיה
מקורות ראשוניים
ארכיון המדינה (א"מ). תיק משרדי ממשלה – מאי 1945–מאי 1953. גל-18935/13. ירושלים.
א"מ. תיק המחלקה לעליית הנוער – 1949–1953. ג-856/44. ירושלים.
א"מ. תיק עליית הנוער – 1950–1962. גל-2371/19. ירושלים.
א"מ. תיק ארכיון השומר הצעיר – מוסד חינוכי הרי אפרים – 1950–1957. 47.200-(2). ירושלים.
ארכיון יד טבנקין (אי"ט). תיק ועדת הנוער – התכתבויות וחוזרים – 1943–1952. 2-18/4/1. רמת אפעל.
אי"ט. תיק מועצות הקיבוץ המאוחד – 1933–1980. .2-2/21/4 רמת אפעל.
אי"ט. תיק ועדת הנוער – פעילות הועדה – 1960–1961. 2-17/5/6. רמת אפעל.
אי"ט. תיק ועדת הנוער – פרוטוקולים – 1950–1956. 2-18/5/5/1. רמת אפעל.
אי"ט. תיק ועדת הנוער – פרוטוקולים/סטטיסטיקה – 1950–1956.2-18/15/5 . רמת אפעל.
אי"ט. דוד צימרמן (עורך), דו"ח לבעיית ההצמדה – אוגוסט 1956. 2-18/15/1. רמת אפעל.
אי"ט. תיק כנסי חטיבות צעירות – 1953. 2-26/37/4. רמת אפעל.
ארכיון יד יערי (אש"צ). תיק הקיבוץ הארצי – המחלקה לנוער – 1949–1956. 1-2-03/18/01. גבעת חביבה.
אש"צ. תיק המחלקה לנוער – חברות הנוער – 1943–1959. 1-2-03/4/4. גבעת חביבה.
אש"צ. תיק ארכיון אישי – יצחקי פלה – 1914–2006. 6-1-093. גבעת חביבה.
אש"צ. השבוע בקיבוץ הארצי – תשי"ד – 1953–1954. 7-03-1/476. גבעת חביבה.
הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ). תיק מזכירות הקיבוץ המאוחד – עליית הנוער – 1952–1953.S75/8037. ירושלים.
אצ"מ. מסמכי תהליך ההצמדה בקיבוץ המאוחד – 1952–1954. 75/5037. ירושלים.
ארכיון תל יוסף (את"י). מחיינו, גיליון 1026. 8 באוקטובר 1952. תל יוסף.
את"י. ניבנו, גיליון 6. ספטמבר 1956. תל יוסף.
ארכיון קיבוץ גן שמואל. תיק חברות הנוער – 1950–1960. מיכל 7.1.12.
ארכיון קיבוץ געש. תיק חברות הנוער – חברת הנוער "דרור" – 1959–1960.
אתר קיבוץ מצר. חברת נוער – תמונה, 1961. https://www.metzer.org.il
הספרייה הלאומית. אוסף יומני עין חרוד – גיליונות 395–418 – 1952–1953. ירושלים.
עיתונות
ווינטראוב, רישארד. "מועצת הקיבוץ הארצי הכ"ט." על המשמר, 19 ביוני 1950.
יערי, מאיר. "התנועה הקיבוצית והקיבוץ הארצי כעמוד השדרה בתהליך הריכוז הטריטוריאלי." על המשמר, 2 באפריל 1954.
כפכפי, יצחק. "בצל משפטי פראג – מועצת הקיבוץ המאוחד ." על המשמר, 9 בדצמבר 1952.
שמואלי, ירמיהו. "1000 ילדים ונוער מגיעים לישראל מדי חודש." על המשמר, 8 בינואר 1950.
מקורות משניים
דרור, יובל. תולדות החינוך הקיבוצי: מהלכה למעשה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002.
הכהן, דבורה. עולים בסערה: העלייה הגדולה וקליטתה בישראל 1948–1953. ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 1994.
חלמיש, אביבה וצמרת, צבי (עורכים). הקיבוץ – מאה השנים הראשונות. ירושלים: יד יצחק בן־צבי, יד יערי ויד טבנקין, 2010.
כהן פרידהיים, רחל. "היה או לא היה? הקיבוצים לא רצו לקלוט עלייה מארצות האסלאם." עיונים 21 (2011): 317–338.
כפכפי, אייל, "הקרע בעין חרוד: בנים אכלו בוסר ושיני אבות תקהינה - המחלוקת על השתייכות עין חרוד לקיבוץ המאוחד." גינוסר, פנחס (עורך) עיונים בתקומת ישראל : מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל, כרך 3. שדה בוקר: מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות ואוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 1993.
ליסק, משה. "דימוי עולים: סטריאוטיפים ותיוג בתקופת העלייה הגדולה בשנות החמישים." קתדרה 43 (1987): 125–144.
מורנו, אביעד, גרבר, נח, מאיר־גליצנשטיין, אסתר, ושיף, עופר (עורכים). ההיסטוריה הארוכה של המזרחים: כיוונים חדשים בחקר יהודי ארצות האסלאם. שדה בוקר: מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות ואוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 2021.
ניר, הנרי. רק שביל כבשו רגלי: תולדות התנועה הקיבוצית. ירושלים: מוסד ביאליק, 2008.
סיקרון, משה. העלייה לישראל 1948 עד 1953. ירושלים: מרכז פאלק למחקר כלכלי בישראל והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1957.
פאוקר, אלון, ושכטר, תמר. "חברי הקיבוץ הארצי בעשור הראשון של המדינה: בין משימתיות לטיפוח הבית." ישראל 23 (2016): 205–237.
צור, אלי. "החלה יציאת מצריים – ומה עשו חלוצינו? הקיבוץ במבחן העלייה ההמונית." עיונים 9 (1999): 316–337.
צור, ירון. "ההיסטוריוגרפיה הישראלית והבעיה העדתית." פעמים 94–95 (2003): 7–56.
רוזין, אורית. "תנאים של סלידה: היגיינה והורות של עולים מארצות האסלאם בעיני ותיקים בשנות החמישים." עיונים 12 (2002): 259–270.
רפפורט, יוסף. "לבירור דרכה של עליית הנוער ומקומה בחינוך בישראל." מגמות ה (1953): 50–77.
שנהב, יהודה, ועוד (עורכים). מזרחים בישראל: עיון ביקורתי מחודש. ירושלים: מכון ון ליר, 2002.